שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ג'יין אוסטן: בדרך אל הכפר ואל האירוניה
    קולה של ג'יין אוסטן נוגע כבר מעל למאתיים שנה בלבם של אנשים רבים ברחבי הגלובוס. מיה וינשטוק ביקרה במקום בו גדלה הסופרת בין הליכות ממושכות באחו ודיבורים על מזג האוויר - שגרמו לה לכתוב על האירוניה המחויכת שמאפיינת את בני האדם

    נסיעה באוטו מאוקספורד, מקום מגורי הנוכחי, לסטבנטון המפשיר, המקום בו ג'יין אוסטן גדלה וגיבשה את זהותה כסופרת, אורכת כשעה. רכיבה על סוס היתה עורכת כחמש שעות בממוצע, תלוי בתנאי השטח, מצב הדרכים, מזג האוויר ומהירות הסוס. אינני יודעת כמה זמן היה לוקח בכרכרה. אוסטין בילתה זמן קצר באוקספורד בילדותה עם אחותה. אינני יודעת אם הגיעה לכאן בחייה הבוגרים, אך אחיה הנרי למד באוקספורד ואחר כך הוצב באיזור כאיש צבא.

     

    אינני יודעת אם היא אי פעם חשבה שילמדו אותה, יקראו אותה ויחגגו אותה, ולא רק באותה אוקספורד או באנגליה מולדתה - אלא גם ברחבי העולם, מעל מאתיים שנה לאחר שפורסם לראשונה ספרה "תבונה ורגישות" אי שם ב-1811 בעילום שם. כשנתיים אחר כך, ב-1813, יצא לאור ספרה האהוב "גאווה ודעה קדומה" והוא חוגג השנה מאתיים שנה להוצאתו.

     

    עטיפת "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן. בחזרה לתקופה שהסתיימה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    עטיפת "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן. בחזרה לתקופה שהסתיימה

     

    מעניין מה היתה אומרת אוסטן על שחזור הנשף בנת'רפילד, אחוזתו הפיקטיבית של מר בינגלי, אשר ערכו השנה בבי.בי.סי לרגל חגיגות המאתיים. או לחילופין, מה היתה אומרת על התערוכה הווירטואלית העונה לשם "מה ג'יין ראתה" (What Jane Saw) אשר מדמה ומשחזרת את אחת התערוכות המדוברות של התקופה בה ביקרה ב-24 במאי 1813.

     

    התערוכה הציגה במשך שלושה חודשים את ציוריו של סיר ג'ושוע ריינולדס, אחד מציירי הדיוקנאות המפורסמים והמוערכים של אותה התקופה באנגליה. הוא אף מוזכר בעקיפין ב"גאווה ודעה קדומה" דרך דמותה של גברת ריינולדס, אותה אישה המראה לאליזבת בנט את הגלריה בפמברלי, אחוזתו של מר דארסי, ומתארת לה את אופיו של בעל הבית הנשקף מדיוקנו. לאחותה, קסנדרה, כתבה אוסטן באותו מאי בהלצה על כך שחיפשה את גיבורותיה בין הציורים, הלא הן האחיות גברת דארסי וגברת בינגלי (לשעבר בנט). את ג'יין בינגלי זיהתה בין התמונות, אך את אליזבת לא.

     

    אגב, הנימוסין

    ייתכן ואוסטן ולא היתה אומרת הרבה בפומבי על שני אירועים אלה, שנערכו בימים אלו בעקבותיה, ויוצרים תחושה של מסע בזמן, מכיוון שלפי העדויות היתה אישה צנועה שפרטיותה חשובה לה. אוהבת חברה ואנשים אך נמנעת מאור הזרקורים.

     

    "גאווה ודעה קדומה". מוטב לה לאישה לדעת קצת ספרות (קירה נייטלי מתוך הסרט) ()
    "גאווה ודעה קדומה". מוטב לה לאישה לדעת קצת ספרות (קירה נייטלי מתוך הסרט)
     

    אנגליה של ג'יין אוסטן תמיד הילכה עלי קסם: הכפר האנגלי, הנשפים הקטנים והקהילתיים - ואלו הגדולים יותר והנוצצים. האחוזות המרהיבות, השדות הפתוחים, השמלות, סרטי הקישוט לכובעים והנימוסין. אוי הנימוסין. כל אלה כל כך זרים לנו בעולמנו המודרני בו יש כבישים ולא דרכים, תאורה חשמלית ולא אור נרות (שאגב, מסתבר כתאורה מחממת ומייזעת ביותר - לפי אותו נשף משוחזר של הבי.בי.סי). העולם שלה פעל לפי חוקים וקודים כה אחרים מהעולם שלנו.

     

    חלקם הדקדקני נעלם מעיני, כמו למשל העובדה שנערה לא יכולה לרקוד יותר משני ריקודים עם אותו ג'נטלמן בנשף, או העובדה שאם לא הוצגה בפני אדם כלשהו באופן רשמי, לא היתה יכולה לפנות אליו או אליה בשיחה. אם היתה עושה כן, זו היתה נחשבת חוצפה גדולה. או יותר נכון, גסות רוח. בעיקר אם מדובר בגבר ואישה. להיות גס רוח בחברה האנגלית נדמה היה לי כדבר הנורא בעולם.

     

    חלק אחר מהקודים החברתיים ברור לעין הרבה יותר - החתונה כהסכם כלכלי והשיחות בהן נהוג לדבר בפומבי כמה כסף כל אחד מקבל או מרוויח בשנה, בכדי להציג אותו כראוי או לא ראוי לחתונה. לצד אלו, גם העובדה שאישה מלומדת היא כזו שיודעת לרקום, לנגן בפיאנו-פורטה, לשיר, ולעתים להתמצא בספרות ושירה. עליה לדעת כיצד משוחחים בעדינות, בצניעות ובשעשוע על הדברים, ולהנעים את זמנם של הסובבים אותה: גברים ונשים כאחד.

     

    אמה יוסטון ויו גרנט בסרט "תבונה ורגישות". לכל הסיפורים תמיד יש סוף טוב? ()
    אמה יוסטון ויו גרנט בסרט "תבונה ורגישות". לכל הסיפורים תמיד יש סוף טוב?

     

    עם הזמן, כשגדלתי וקראתי את ספריה של אוסטן שוב ושוב, התגבשה בי ביקורת על הסופים השמחים שלה. יותר מדי שמחים, הגיבורות המקסימות תמיד מתחתנות עם בחיר לבן שהוא גם איש בעל ממון נכבד. היה נדמה שבתוך החברה הזאת, אותה ציירה תמיד באירוניה קלה, היה זה כמעט בלתי אפשרי שזה יהיה סופן של נשים, ללא כסף ורכוש משל עצמן. אך מעולם לא שמרתי טינה. החמלה שהיתה לאוסטן, לגיבורותיה כולן, לא הרשתה לי לעשות כן. כמו גם אותה חירות ספרותית שהיא לקחה על עצמה, בה העניקה לגיבורותיה חיים טובים ושמחים יותר מכפי שהתאפשר, על פי רוב, במציאות האפרורית של האי הבריטי.

     

    כבר הרבה זמן עבר מאז שקראתי את ספריה של אוסטן. אך המפגש עם התרבות הבריטית מקרוב, עקב שהות ממושכת באנגליה, עורר בי את הרצון לקרוא בהם מחדש. והנה, הנופים שהיו בעבר כה זרים, נהיו מוכרים יותר. ולא רק הם, כך גם הגוון האפור של השמיים, הלב המלא בשמחה עולצת למראה השמש, השדות הפתוחים, ההליכות הממושכות, העיסוק הרב במזג האוויר, האירוניה הדקה אך המושחזת, וכן גם העיסוק במעמדות. לפתע, תוך כדי קריאה, הרגשתי שאני מבינה, ולו רק קצת, טוב יותר את עולמה של אוסטן ושל גיבורותיה. ברור לי שלא מדובר באותה חברה בדיוק. גם לא באותם הנופים. בכל זאת עברו מאתיים שנה. אך יש דברים שאינם משתנים.

     

    כאן באי, מזג האוויר אינו דבר של מה בכך. הוא יכול להתחלף מספר פעמים ביום בין שמש נעימה ומלטפת לגשם ורוחות, ובחורפים גם שלג. יש תקופות בהן כל יום שונה מקודמו, ועשר המעלות של אתמול לא מרגישות כמו עשר המעלות של היום. יש גם ימים ארוכים של גשם ללא הפוגה. פעמים אלו טיפות גדולות וחזקות הניטחות בבת אחת על הקרקע, פעמים זהו טפטוף שאינו פוסק. בפעמים אחרות נדמה כי האוויר עשוי כולו טיפות קטנות-קטנטנות.

     

    הגשם בפרט, ותיאורי מזג האוויר בכלל, מלווים את הקורא בספריה של אוסטן, ולעתים אף פועלים כשחקנים חשובים בעלילה. המפגש הגורלי בין מריאן דאשווד מ"תבונה ורגישות" לווילובי, מי שיהיה אהובה אך גם ישבור את לבה וילמד אותה לקח על מהי המידה הנכונה של רגש, התרחש בשל סערה גשומה שפרצה לה כך פתאום, בטיול ארוך של אחר צהריים נאה. הטיפות והרוח כמו מגיעים משום מקום, ותופסות אותה ואת אחותה הקטנה מרגרט באמצע גבעה ירוקה.

     

    דוגמא נוספת היא גברת בנט ב"גאווה ודעה קדומה" אשר שולחת את בתה ג'יין לנת'רפילד על גב סוס בגשם. זאת בכדי שתחלה קצת, ותצטרך להישאר בביתו של מר בינגלי למשך מספר ימים. כך קיוותה האם כי תוכל לזרז את הצעת הנישואין. מחלתה של ג'יין הביאה את אחותה אליזבת להישאר אף היא בנת'רפילד, ולבלות בחברתו של מר דארסי שמתאהב בה בעל כרחו. מזג האוויר באנגליה הוא בהחלט שחקן מפתח, והדיבור הרב עליו ועל הגשם אינו דבר של מה בכך.

     

    אחרי הכל, סיפור טוב

    גם אותם טיולים והליכות ארוכות, בהם מרבות הגיבורות של אוסטן, נהיים מובנים יותר לאדם שחווה את הכפר האנגלי. כמה קינאתי בהן על שערי העץ והשבילים הצרים בהם עברו בשמלותיהן הארוכות. זה נדמה היה לי כפרקטיקה שפגה מהעולם: טיול בן שעתיים בשדות מלאי פרחים צהובים וסגולים, פרות וכבשים גועות ופועות בצדי הדרכים, סוסים מלחכי עשב. אך הנה אני כאן, ומסביבי אותן דרכים נעלמות המיועדות להולכי רגל בלבד, בין פרות, כבשים, סוסים ואווזים. אני מתבוננת בשדה הצהוב הנפרש מימיני - אם הייתי רואה בו כעת את דמותה של אליזבת בנט מתהלכת בין שערי העץ החורקים, לא הייתי מתפלאה כלל.

     

    "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה". זהו המשפט האלמותי בו נפתח הספר שחוגג מאתיים שנה לפרסומו ונקרא בראשית דרכו "רשמים ראשוניים". קריאה נוספת בו גילתה לי יותר מכל את חדות לשונה של אוסטן. חדות לשון היא תכונה מאוד מוערכת כאן באי, כמו גם היכולת לספר

    סיפור טוב. על אחת כמה וכמה בעיר אוניברסיטאית כמו אוקספורד בה מילים בכתב או בעל-פה מקבלות מקום נרחב. אפילו ישיבה פשוטה בבית הקפה או בפאב חושפת את האוזן לסיפורים ושנינויות. נערים ונערות הלבושים, לעתים, במה שייחשב אצלנו ליותר מדי חגיגי לחתונה, שותים כוס בירה ומספרים אחד לשני סיפורים באנגלית מצוחצחת וחדה כתער. מחקים קולות, בונים מתח ונהנים משורה תחתונה אשר זוכה, ובצדק, לצחוק קליל.

     

    מנהג זה אינו מדלג גם על אנשים מבוגרים וקשישים. כך גם אוסטן. תמיד אירונית להפליא, מבקרת בקריצה את שלל דמויותיה, מספרת את סיפורה בקולה הנקי והמהוקצע, שנדמה כי תמיד מלווה בחיוך קל. מזכירה לי שהשליטה בשפה האנגלית והמשחקיות שבה, היא אתוס בחברה הזרה הזו בה אני חיה, ועוד רחוקה שנות אור מתפישתי.

     

    השילוב הזה שבג'יין אוסטן, בין חמלה לאירוניה, בין תיאורי נוף מרטיטים לסרקזם מחוייך, מרגישה לי בימים טובים ויפים, כאלה שהשמש קופצת לביקור בין העננים הסמיכים, כמו תמצותה החברה הבריטית במיטבה, או לפחות החברה האקדמית הבריטית פה באוקספורד. ברור שאני מגזימה ואין זה כך כלל. אולי אנסח זאת טוב יותר, השילוב הזה הוא מה שהייתי אני רוצה לספוג מאותה חברה סנובית במקצת, מעונבת להפליא ובעלת הלשון החדה והזריזה. יחד עם המרחבים הפתוחים, הנחלים הכחולים, הארובות האדומות, האוויר הקר, והנימוס, הקצת מזויף.

     

    רכיבה על סוס מכאן לישראל, ודאי תיקח מספר חודשים טובים. אולי יותר. תחצה ארצות, יבשות ושפות. כמו קולה של ג'יין אוסטן אשר נוגע כבר מעל מאתיים שנה בלבם של אנשים רבים ברחבי הגלובוס. מעבר למזג האוויר וההליכות הממושכות באחו, יש משהו בה באוסטן, חמקמק ואמיתי, המבין וחוגג את האירוניה המחויכת שהיא בני אדם, על שלל מורכבויותיהם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דמויות מתוך ספריה של ג'יין אוסטן מתוך מוזיאון "ג'יין אוסטן" באנגליה. נוגעים בלב רבים ברחבי הגלובוס
    צילום: איוי לרר
    7 לילות
    מומלצים