שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "חמישה חלומות" ופספוס: הרומן של עוזי וייל
    העלילה ברומן של עוזי וייל שמתמודדת עם תא משפחתי ומערכת יחסים סבוכה, מזכירה ספרות רדודה נוסח "לאכול, להתפלל, לאהוב". גם המצבים הרגשיים בהם נמצאות הדמויות נשארים קלישאיים ולא עמוקים, וקולו של המספר מאפיל עליהם. ביקורת

    אילו היה עוזי וייל כותב אלמוני המפרסם רומן ראשון, ייתכן והיה קל לכתוב אודות הספר "חמישה חלומות", שראה אור לאחרונה בהוצאת "מודן", כשלצדו שערוריה ציבורית ידועה. התרשמותי ממנו היתה בעייתית: מצאתי אותו לא משכנע מספיק, תמוה במובנים רבים ובלתי אחיד ברמתו. אולם כאשר מדובר ביוצר שאחראי לטקסטים מעולים רבים - שנונים, חריפים, ומדויקים מאוד, הכוללים הומור ואירוניה לצד התעמקות בתהומות הנפש של האזרח המודרני - המשימה מורכבת בהרבה.

     

     

    כמעט בלתי אפשרי להאמין באופן מוחלט לניסוחים של וייל בספר זה, ולמהלכים העלילתיים שלו, שכן אם הם נכתבו ברצינות אזי הם חלושים ואפילו בנאליים לעתים, ויחד עם זאת, קשה לדלות את האירוניה (גם העצמית) והסרקזם, שהיו מעניקים רובד מעניין יותר לסיפור המעשה בכלל, ולעיצוב הדמויות והסצנות בפרט.

     

    "חמישה חלומות". תובנות שטחיות בלבד   (צילום: עטיפת הספר) (צילום: עטיפת הספר)
    "חמישה חלומות". תובנות שטחיות בלבד

     

    "חמישה חלומות" מגולל את סיפורה של משפחה אחת: אבי ונעמה, זוג שכבר שנים פועל מכוח האינרציה, ובנם נתי, המנהל רומן עם מורתו קצת לפני יום הולדתו השמונה-עשרה. הרומן נפתח בפגישה של אבי עם דנה, רופאה איתה ניהל בעבר רומן, כאשר הגורל זימן להם הפתעה: דנה ונעמה הפכו לחברות מבלי שידעו על הקשר של כל אחת מהן לאבי. חמשת החלומות המצוינים בכותרת, מניעים במידה רבה את סיפור המעשה.

     

    נטישה אלימה

    כשהיתה נערה, חלמה נעמה סדרה של חמישה חלומות, שבהם הופיעה דמות של זקן מסתורי, שטען בפניה כי ברגע שיתגשם החלום הראשון - והוא אכן מתגשם - יתגשמו גם הבאים אחריו. ברגע שהחלום הופך למציאות, מתחילה סדרה מפתיעה ובלתי ניתנת לעצירה של אירועים דרמטיים, המובילים את נעמה להתנהגויות שרבות מהן עומדות בסתירה לאופייה, ומאפשרים לה התנסויות חדשות. בעוד היא נאבקת בגזרות הגורל, היא והסובבים אותה מתעמתים עם שדים, חלומות, אכזבות וחקר עצמי.

     

    הפצע העמוק, פצע שלעולם אינו מגליד, המכיל את כל הווייתה של נעמה, הוא מותו של אביה מהתקף לב, כשישבה מולו במהלך ארוחה משפחתית. הנטישה האלימה הזאת על כל גרורותיה אינה נותנת לה מנוח, לא בחיי היומיום ולא בתת-מודע. בדומה לנעמה, לכל אחת מהדמויות יש פצע או סדק או שבר, שממנו ובגללו הן פועלות ומנתבות את מהלכיהן. וייל מנסח בבהירות רבה, לעתים כמעט לאחר-יד, את נקודות המוצא הטרגיות ואת הכשלים המשפחתיים והחברתיים של כל דמות: החל מהפער שנוצר בין נתי להוריו - ובפרט, המרחק הבלתי ניתן לגישור בינו לבין אביו - ועד לתחושת הזרות של נעמה ואבי זה מזו, והכבילה של אבי לחיי הנישואים שאינם מאפשרים לו, כך לפי תפישתו, לחיות באמת כפי שהיה רוצה.

     

    החומרים בהם עוסק ספרו של וייל הם שכיחים מאוד, הן בספרות מסוג "לאכול, להתפלל, לאהוב", והן בספרות הנחשבת לאיכותית יותר. את המצבים בהם נמצאות הדמויות, כמו את המהלכים הרגשיים שהן עוברות והאירועים הפוקדים אותן - ניתן למצוא באינספור ספרים אחרים. לפיכך, הייחוד של וייל היה צריך להיות בשימוש בשפה ובנקודת המבט שהוא מציע, כשהוא מטפל בתמות כה ידועות. לצערי, התקשיתי למצוא בספר את האלמנטים הללו, וכאן, כאמור, מתחילה הבעיה. וייל מספק לדמויותיו אמירות שגרתיות ותובנות חיוורות למדי, שעבורן הן, כמובן, בעלות משמעות רבה. אך כשהוא, למשל, שם בפיו של אבי את התהייה "מי חי באמת בהווה? רק נרקומנים... נרקומנים של אהבה", אי אפשר שלא להרגיש בצרימה הבוטה של הקלישאה.

     

    אילו היה אבי, כדמות, מרבה בקלישאות, וזה היה ייחודו, הרי משפט זה היה הולם למדי ותואם את אופיו. אך כאשר כל הדמויות מדברות בקלישאות ומספקות תובנות שטחיות, קשה לראות בכך החלטה סגנונית ותמטית להצגת, נניח, האיוולות שבחיי הבורגנות העכשווית.

     

    אמנם יש הומור בסיפור, אך הוא אינו מושחז ומובהק דיו, בעוד הפצעים שמניעים את הדמויות מבטלים במידה רבה קריאה אירונית של הכתוב. יתרה מכך, קולו של וייל כמספר בולט מאוד ברומן, עד כי קשה להאמין שהדמויות הן הדוברות של עצמן. לכן האמירות החיוורות נדמות כמשנתו של המספר, המסביר פעמים רבות את התפתחות העלילה - במקום להשאיר מרווח לעומק של ממש.

     

    בהתאמה, גם הקטעים שניתן לזהותם כאירוניים או כנוקבים, לדוגמא כשהמספר מתאר את תודעתן ותפיסתן של הדמויות, נדמים כקולו של המספר עצמו, ואינם נובעים באופן משכנע מספיק מעיצובן של הדמויות. על אף שיש בטקסט מספר קטעים יפים, כמכלול הוא אינו חזק ומדויק מספיק, ומשאיר אותנו עם תחושת החמצה, כאילו כבר קראנו את הסיפור הזה, ולא קיבלנו הסתכלות חדשה ומעניינת אודותיו.

     

    קרקס ללא להטוטן

    וייל ידוע כמי שמלהטט במשלבי השפה העברית ויודע לעצב אותה כך שתוביל לשורת

    המחץ החזקה או ליצירת עולם שלם בעל חוקים משלו. ב"חמישה חלומות" לא נמצא את אותם להטוטים, ואף על פי שאין בכך דבר שלילי לכשעצמו, הדבר תורם לתחושה שיש כאן משהו מפוספס. כך גם הבחירה של וייל לפרק את הפסקאות בצורה לא שיטתית, לרוב על ידי פסיק בסוף הפסקה. זהו מהלך תמוה, אך בולט כל כך, ובדומה למהלכים סגנוניים ותמטיים אחרים ברומן - אין לו תשובה ברורה. ניתן לפטור את הרומן בכך שהוא ספר קליל וקולח לרוב, הנוגע בנושאים קשים ומורכבים. אולם המהלכים שמבצע וייל ברומן מעוררי תהיה משום אגביותם והיעדר המורכבות שלהם, ועומדים בניגוד גמור לציפייה לטקסט מעולה, חריף ומדויק מאוד.

     

    העולם שבו נעות הדמויות הוא קודר בעיקרו. וייל מצליח להציג את האפשרויות הבלתי מוגבלות העומדות בפני בני האדם, אך רק לכאורה, משום שלמעשה הם כבולים לאותם פצעים וטרגדיות - וגם כבולים לאופיים. אך לטעמי, גם פן זה אינו מצליח להניב רגעים מעניינים ומקוריים באמת בעלילה, והדמויות אינן מגובשות דיין ונותרות כפלקט, כייצוג של עצמן, במקום לקבל נופח של ממש.

     

    "חמישה חלומות", מאת עוזי וייל. הוצאת מודן. 276 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ורד אדיר
    עוזי וייל. כבר קראנו את הסיפור הזה
    צילום: ורד אדיר
    הטבות למנויים
    מומלצים