כן לנשיאות

מוסד הנשיאות בישראל עוצב במתכונת ייצוגית על-פי הדגם שנוצר בכמה ממדינות אירופה של בין ואחרי מלחמות העולם. במדינות הללו, דוגמת איטליה, צרפת וגרמניה המערבית שלאחר המלחמה, כבר לא היה מלך. הן חיפשו, כמו שתחפש כמה שנים אחר-כך מדינת ישראל, מודל של נשיא – אדם שיעמוד לכאורה בראש המדינה וייצג אותה ואת העם, אך שסמכויותיו לא יהיו מעל לאלה של המוסדות הריבוניים הדמוקרטיים.
בגלל עוצמתו הרבה של בן-גוריון – גם מייסד המדינה וגם ראש הממשלה – עוצב מוסד נשיאות חלש במיוחד, אפילו יותר חלש מהמודלים האירופיים. נראה שבן-גוריון לא רצה להעביר יותר מדי עוצמה למוסדות שמחוץ למשרד ראש הממשלה.
אגב, בניגוד לדעת רבים, מוסד הנשיאות לא נחלש בעקבות חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. להפך, מבחינה מסוימת החוק החדש מעניק לנשיא עוצמה שלא הייתה לו קודם לכן. על-פי חוק הבחירה הישירה הנשיא יכול לאשר או לשלול בקשה של ראש הממשלה לפזר את הכנסת וליזום בחירות חדשות. לכן לכאורה יכול להיווצר מצב שיבוא ראש הממשלה לנשיא ויאמר לו שאי-אפשר לנהל ממשלה בנסיבות הקיימות והוא מבקש לקיים בחירות חדשות, והנה הנשיא יאמר לו: "לא". במקרה שכזה יאלץ ראש הממשלה למשול בעל-כורחו ויחכה עד שהכנסת תמצא לנכון לפטר אותו.
מכל מקום, בהמשך למודל הנשיאות המוחלש, גם גלריית האישים שאכלסו את המוסד הזה היו מכובדים, אך נטולי עוצמה של ממש. רובם, לפחות בעשורים הראשונים למדינה, היו מעין "אבות האומה" או "ראשי השבט". חיים ויצמן, הנשיא הראשון, היה בוודאי "אבי האומה" מבחינת רקורד העשייה שלו, אך בשלב הזה של חייו כבר היה מחוץ למעגל הקובעים והמחליטים. מבחינה זו הוא התאים להפליא למודל הנשיאות שביקש בן-גוריון לעצב: כבוד רב, אך לא מוקד כוח אלטרנטיבי. עם מותו של ויצמן היה ניסיון למנות את אלברט איינשטיין – היהודי הבולט ביותר בעולם באותה העת. איינשטיין סרב ואז נבחר יצחק בן-צבי – שוב, "זקן שבט" מבית מפא"י. זלמן שז"ר שבא אחריו, אף הוא דמות לא-מרכזית במפא"י, אך בהחלט עונה לתואר של אחד מ"זקני השבט" (עם רקורד של יו"ר הסוכנות וכדומה). במינויו של אפריים קציר היה ניסיון לצאת מהמסגרת של מנהיגי מפלגה, ובדומה לניסיון עם איינשטיין – למנות אישיות מרכזית, לאו דווקא פוליטית, ובמקרה הזה - מדען דגול. אך גם קציר ענה עדיין במובן מסוים לתואר "זקן שבט". המודל הזה נשבר רק עם מינויו של יצחק נבון. לראשונה נבחר אז איש צעיר יחסית, ולראשונה – נשיא ממוצא מזרחי. היה בכך ניסיון לחזק את הסולידריות הציבורית עם מוסד הנשיאות ולתת ביטוי לרב-עדתיות של החברה הישראלית. גם הנשיאים שבאו אחריו, חיים הרצוג ועזר ויצמן, לא היו "זקני שבט", אלא דמויות מוכרות עם אהדה ציבורית רחבה חוצת מפלגות.
בחירה של שמעון פרס לנשיאות הייתה מחזירה אותנו במשהו למודל "ראשי השבט", שהרי שמעון פרס הוא בלא ספק היהודי והישראלי הבולט בדורנו, שמכבודו שלו היה מרבה את כבוד הנשיאות. בחירתו של משה קצב מבחינה זאת יש בה - לבד מהיותה תוצר לוואי של ההתגוששות הפוליטית הסוערת של הימים האלה - ביטוי בולט לרצונם של רבים לראות נשיא ממוצא מזרחי, אולי גם איש בעל זיקה לדת ולמסורת. ברכותיי למשה קצב, הנשיא השמיני של מדינת ישראל.
האם יש עדיין הצדקה למוסד הנשיאות? רבים חושבים שזהו מוסד שאבד עליו הכלח, אני איני חושב כך. יתכן שבעתיד, אם יתמסד ויתגבש מוסד ראש הממשלה הנבחר בבחירה ישירה, לא יהיה צורך בנשיאות. עד אז, ואני ספק אם בכלל, אסור לבטל את הנשיאות. הנשיא הוא מוסד מלכד, מאחד, מעורר סולידריות, לא מפלגתי. מדינה שסועה כשלנו, מדינה מתלבטת, קרועה, רווית מתח - זקוקה למוסד ולאישיות שהם מעל לשוטף, לרגעי ולמפלגתי. הנשיאות היא-היא המוסד הזה.

פרופ' שבח וייס, לשעבר יו"ר הכנסת והיום יו"ר מוסד "יד ושם"