שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אבא, ילד הוא לא רק עוד משימה לבצע

    בתוך שבועיים בלבד נשכחו שלושה תינוקות קטנים ברכב על יד אביהם. אם חשבתם שמדובר במצב שלא יכול לקרות לכם לעולם, תביטו רגע במראה ותשאלו את עצמכם האם בין העבודה לאייפון, שלומם של הילדים עדיין עומד בראש סדר העדיפויות שלכם?

    יממה בלבד עברה מאז נשכחה תינוקת במכונית סגורה על ידי אביה ומתה, ושוב מתרחש אסון ותינוקת בת שנה וחצי נשכחת למשך שעות ארוכות ברכב ומתה - ושוב מי ששוכח אותה הוא האב. מדובר במקרה השלישי בתוך שבועיים בלבד.

     

    בעיני אין דבר נורא יותר מכך שהורה מביא בשוגג למות ילדו. במקרה כזה החטא והעונש - אחד הם. הכאב והחרטה ילוו אותו עד אחרית ימיו ושום עונש שיושת על הורה כזה לא יגביר את סבלו. קשה לדמיין איך יראו חייו של הורה זה, כשתחושת אשמה כה נוראית רובצת עליו.

     

    קשה להתעלם מהעובדה ששלושת המקרים קרו ב"משמרת" של האבות. הסיבה אינה שהאבות הם חלילה פחות מסורים, אוהבים או מחוייבים לילדיהם מאשר האמהות. ברוב המשפחות יש עדיין הבדל בין המפרנס העקרי, תפקיד שאותו עדיין ממלאים האבות, לבין האמהות, שלוקחות יותר אחריות על הבית והילדים.

     

    אך בה בעת, יותר ויותר אבות לוקחים חלק משמעותי גם בטיפול בילדים - וצריכים עדיין להראות מחוייבות בלתי מוגבלת למקום העבודה. במצב כזה, כשיש לחץ בעבודה או מגיע טלפון דחוף מהבוס, ברור שסדרי העדיפויות משתבשים. 

     

    במחקר שנערך בשבדיה בקרב מנהלים בכירים נמצא כי הגברים נטו להציג את עצמם ראשית דרך עיסוקם. נשים, גם מנהלות בכירות, נטו להציג עצמן קודם דרך מצבן המשפחתי ובעיקר דרך אימהותן. מסתבר שגם בעידן השיוויוני לכאורה בו אנו חיים, עדיין ישנם הבדלים מגדריים משמעותיים, כאלו שלצערי מובילים גם לאסונות כמו אלו.

     

    אך שלא תהיה טעות, גם האמהות לא חסינות לעד. במסגרת הטירוף הכללי שאחז בנו, המאבק לשיוויון הוא בדיוק מה שגורם גם לנשים לנסות ל"ג'נגל" בין הבית לעבודה, וכך כבר קרה שתינוקות נשכחו גם על ידי אמהות ברכבים.

     

    הגיע הזמן לבדוק את סדרי העדיפויות שלכם

    אל לנו לעסוק בענישה, אלא במניעה של מקרים נוספים כאלה. איך עושים זאת? מוצעים לנו כל מיני פטנטים שיצפצפו ויזהירו את ההורה לבל ישכח את ילדו. ללא ספק העצה הכי מזעזעת, כן, בעיניי היא מזעזעת, היא זו האומרת להורים לשאיר את הארנק או את הטלפון הנייד שלהם במושב האחורי, מתוך הנחה שכך אין סיכוי שישכחו את ילדם, שכן אין סיכוי שמישהו לא יחוש תוך דקות ספורות שהטלפון היקר שלו אינו איתו.

     

    אנשים, מה קורה פה? השתגענו לגמרי? את הנייד לא נשכח אבל את הילד שלנו כן?

     

    הדברים המובאים להלן נכתבו לפני שנודע דבר האסון, אך בצלו הנורא הם מקבלים מימד נוסף:

    מדובר פשוט מאוד בסדר עדיפויות.

     

    הורות מובילה היא הורות אחראית. זהו סגנון הורות בו ההורה תופס את תפקידו כדמות חינוכית שמובילה את הילד וכדמות שאחראית על תהליכים חינוכיים. לכאורה מיותר לציין שקודם כל זו אחריות לשלומו של הילד, ברמה הכי בסיסית שיש, גם כשאלף ואחד עניינים אחרים (ובואו נודה - ברוב הזמן אלה אפילו לא עניינים שברומו של עולם) מטרידים את מוחנו.

     

    הורות אחראית נבנית על בסיס של תשתית רגשית איתנה. במסגרת בניית התשתית הרגשית רצוי לשים דגש מיוחד על השעות שבשני הקצוות של היום, הבוקר והערב. זאת משום שאלה הזמנים שבהם השעון מכתיב את קצב ההתנהלות וכתוצאה מכך נוטה להשפיע גם על איכותה.

     

    מתוך כלל 24 שעות היממה, ילדים רבים זוכים לשעות מוגבלות עם הוריהם: כשעה-שעה וחצי, לחוצות במיוחד, בבוקר ועד כארבע שעות (במקרה הטוב) מאחר הצהריים ועד הערב. שעות אלה - מההתעוררות ועד היציאה למסגרות החינוכיות, ומהחזרה הביתה ועד ההשכבה לישון - הן שעות החסד שבהן הפעוט זוכה לנוכחות ההורה. מה טיבה של נוכחות זו? מהי איכותה הרגשית? איך נראית שעת הבוקר? איך מתנהלת ההשכבה לישון?

     

    בצער רב עלינו להודות שבהרבה בתים אלו שעות רוויות מתחים. הטיפול בילד הופך להיות טירדה שעל ההורה לסיים כמה שיותר מהר. הוא  מקבל צביון מעשי-ענייני ונעלמת ההשקעה הרגשית שכה הכרחית לתקינות היחסים ולהתפתחות הילד.

     

    נסו לחשוב על ההבדל בין הורה המלביש תינוק בן שבועות אחדים ובין הורה הממהר למקום עבודתו ומלביש פעוט בן שנתיים. לעתים קשה להבחין בדמיון בין שתי הפעולות: בעוד התינוק נהנה מפעולות הלבשה נעימות, רכות ועדינות, תוך שההורה גוהר מעליו בחיוך מתמוגג ופולט מפיו מילים וקולות מלטפים - הזאטוט בן השנתיים עלול לזכות בפעולת הלבשה עניינית עד עצבנית, כאילו היה בובה שאינה חשה בדבר.

     

    גם אם יש פה הגזמה, כולנו יודעים למה הכוונה ומכירים מצבים כאלה. בעוד שלמבוגר פעולות כגון החתלה, רחיצה, צחצוח שיניים, האכלה וכיוצא בזאת הן עניינים מעשיים שצריך "לתקתק" ביעילות ולגמור עם זה (הורים אוהבים ביותר התבטאו באוזניי שמגיע הרגע בערב שבו "אנחנו רוצים כבר להעיף את הבנות למיטה"), בעבור הפעוט הטיפול בו הוא לחלוטין עניין רגשי.

     

    על ההורים לשאול עצמם האם נעים לילדיהם כשהם מטפלים בהם? האם הילד חש שאכפת להם ממנו באותם רגעים, שההורה נהנה לטפל בו? חשבו לרגע: לו אתם הייתם, חס ושלום, חסרי אונים ותלויים בחסדיו של מישהו אחר שיטפל בכם - יאכיל, ירחץ, ילביש, יסרק וכדומה - כיצד הייתם רוצים שיעשה זאת?

     

    יש לשער שלא הייתם רוצים מישהו קצר סבלנות שמאיץ בכם, לא מישהו שנותן לכם את התחושה שהפכתם לנטל עליו, לא מישהו עצבני או אדיש, ובטח לא הייתם רוצים שיטפל בכם מישהו תוקפני!

     

    איזה אדם כן הייתם רוצים שיטפל בכם? מן הסתם הייתם רוצים מישהו שחיבתו אליכם תורגש בכל רגע ורגע. מישהו שיתייחס אליכם בכבוד ולא יזלזל או ירדה בכם רק משום שאתם חסרי אונים או חסרי מיומנויות ותלויים בו. מישהו שידבר בנימה שתערב לאוזניכם. מישהו אכפתי שיתחשב בכם וברגשותיכם, ברצונותיכם ובדעתכם. הייתם רוצים יחס סבלני, מתובל בחיוך פה ושם, במגע שנעים לכם. במילים אחרות - הייתם רוצים להרגיש שאותו אדם אוהב אתכם גם ברגעים אלה ונהנה לטפל בכם.

     

    זהו היחס שכל ילד וכל מבוגר באשר הוא רוצה לקבל ממי שמטפל בו. זהו היחס שכל ילד

    זכאי וחייב לקבל מההורה שלו, גם ובעיקר בשעות הבוקר והערב, שהן שעות הטיפול היותר אינטנסיביות. נכון, זה לא תמיד קל להורה המטפל להעניק טיפול כזה, אך ההורה האוהב והאחראי צריך לשאוף לאיכות טיפול שכזו. זה לא בשמים, זה אפשרי.

      

    יש קשר בין טיב ההשקעה הרגשית בילדים לטיב ההשקעה המעשית בהם. יש קשר בין הלחץ הבלתי אפשרי בו נמצאים הורים המטפלים בילדיהם לבין טרגדיות בהן תינוקות נשכחים על ידי הוריהם ברכבים. עלינו לשאול את עצמנו, עם יד על הלב, עד כמה אנו מושקעים רגשית, ולא רק מעשית, בטיפול בילדים ביום-יום המוטרף שלנו. עד כמה אנחנו באמת איתם כשהם איתנו.

     

    הגיע הזמן לערוך בדק בית, הן ברמה החברתית והן ברמה המשפחתית-אישית, ולבחון את סדרי האחריות שלנו בחיים. אולי אם נעשה זאת, התינוקות שלנו לא יישארו שכוחים ברכבים וכן יישארו בחיים.

     

    הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן





     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כיסא התינוקת שנשכחה ברכב על ידי אביה. החטא והעונש - חד הם
    צילום: גיל יוחנן
    דפנה תייר
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים