צ'אנס לשלום
ג'ון קרי לא ויתר והצליח להתניע מחדש, ברמה מסוימת, את שיחות השלום בין ישראל והפלשתינים. בבית הלבן עדיין סקפטים
לג'ון קרי אכן מגיעות מחיאות כפיים. הוא הצליח לעשות מה שלא הצליחו לעשות רבים לפניו: הוא סחט הסכמה מראש ממשלת ישראל ומנשיא הרשות הפלשתינית, והצדדים יחדשו את השיחות, אלא אם כן מישהו יצליח לפוצץ אותן עוד לפני שהחלו. לקרי יש כוונות טובות. כבר כשנכנס לתפקידו, לפני חודשים אחדים, הוא אמר לנשיא אובאמה שהוא מרים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני לראש סולם העדיפויות. הוא תכנן לפעול ללא לאות כדי להביא לפתרון של שלום בין שתי מדינות, ישראלית ופלשתינית. קרי לא נאיבי. הוא גם לא חסר ניסיון: במשך 30 שנה הוא כיהן בסנאט ועסק בעיקר בתחום יחסי החוץ. הוא מכיר את תיק המזרח התיכון, אמנם לא מהצד הביצועי, אך הוא בקיא בפרטים ומכיר את ניסיונות התיווך שהתקיימו בעבר. קרי מביא עמו לא רק בקיאות אלא גם נחישות ומצב רוח אופטימי; זה לא מעט עבור הצדדים, שבשנים האחרונים החמיצו בדבקות כל הזדמנות לדבר זה אל זה בקול שפוי.
הנשיא אובאמה לא נפל מהכסא כאשר שמע על תוכניותיו של קרי לתת גז ולנסות מה שנראה כחסר סיכוי. הוא נתן לקרי אור ירוק, אפילו את ברכת הדרך, אבל לא הסתיר את נקודת המבט שלו: הסיכוי לא גדול. "תקרא לי כשתגיע לרגע החתימה", אמר אובאמה במשיכת כתף למזכיר המדינה שלו.
אובאמה שונא דרמה, אולם המזרח התיכון זקוק עתה יותר מכל לדרמה נשיאותית, לגורם משנה משחק שיוטל לעבר הצדדים, למשהו גרנדיוזי בקיצוניותו. זהו דבר שקרי לא יכול לספק והבית הלבן לא רוצה לספק. בבית הלבן מנסים להנמיך ציפיות לקראת חידוש השיחות, מתישהו בשבועות הקרובים. דובר הבית הלבן, ג'יי קרני, אמר משפט וחצי על השיחות, הסביר שלא נקבע תאריך ולא נקבעה מתכונת. אובאמה מצידו הסתפק בהרמת טלפון קטן לנתניהו והקפיד שלא להוציא הודעה פומבית של תמיכה בחידוש השיחות. כאמור, הוא קטן אמונה באשר לאפשרות להתקדם.
אובאמה נכווה בעבר כאשר הביא גל של אופטימיות ורוח טובה למזרח התיכון. יומיים לאחר שנכנס לתפקידו בבית הלבן, בקדנציה הראשונה, הוא מינה את ג'ורג' מיטשל לשליח מיוחד כשהמנדט שלו היה להביא להסדר בין הצדדים שיוביל לפיתרון שתי המדינות. מיטשל היה מבחינת אובאמה האיש הנכון בזמן הנכון. בעבר הוא הצליח, כנגד כל הסיכויים, להביא להסכם שלום בצפון אירלנד. הוא איש עם סבלנות בלתי נדלית ועם נחישות לא פחותה מזו של קרי. אחרי שנה וחצי של דילוגים הניח מיטשל את המפתחות וחזר לשלוות חייו במדינת מיין. הוא הבין שאין עם מי לדבר, אין על מה לדבר, כל צד מבוסס בסרבנותו ובעקשותו. הילארי קלינטון תחזקה את יחסי ארצות הברית עם ישראל והפלשתינים אבל הבינה, אחרי אפיזודת מיטשל, שאין זה מעשי להביא את הפיתרון לאיזור בשלב זה. היא גם שמעה מבעלה, ביל קלינטון, שניסה בעת כהונתו בבית הלבן לחבר בין הצדדים, עד כמה קשה הסכסוך, עד כמה עמוקה התהום בין הצדדים, שלא מאמינים זה לזה ולא בוטחים זה בזה.
קרי החליט למתוח קו ולפתוח דף חדש. הוא זכה למחיאות כפיים מאנשי הצוות שלו, כאשר עלה על המטוס בעמאן, אחרי שהכריז על חידוש השיחות, אבל בביתו שלו חיכתה לו אכזבה: התקשורת האמריקאית לא הצליחה להבין מדוע בחר מזכיר המדינה לעסוק בסכסוך הישראלי-פלשתיני בזמן שסוריה הפכה למרחץ דמים, מצרים על סף קריסה והמזרח התיכון כולו עומד בפני טלטלה עמוקה אם לא תהיה מעורבות של העולם בנעשה בדמשק או קהיר. פרשנים אמריקטים נחשבים, כולל ג'פרי גולדברג שפרסם טור בנושא באתר "בלומברג", תקפו את קרי על כך שהוא משקיע את המניות הדיפלומטיות האמריקאיות במקום חסר סיכוי במקום להתמקד בחלקים אחרים של העולם. היו פרשנים שאף האשימו אותו כי הוא מרמה את עצמו ועל כן מרמה את אמריקה כולה. קרי, שנאלץ לעזוב את אשתו החולה (בעידודה) ולצאת למזרח התיכון כדי לבצע את המשימה, החליט להתעלם ממבקריו. לעוזריו הוא אמר כי אם לא יושג פיתרון כאן ועכשיו הוא כבר לא יושג לעולם, ואז מרחפת סכנה מוחשית גם על המזרח התיכון וגם על ישראל, שתוך כמה שנים כבר לא תוכל לומר שהיא מדינה יהודית.
קרי לא המציא את הגלגל. הפיתרון שהוא מציע לצדדים הוא אותו פיתרון ישן נושן, שבעבר דשו בו רבות ולא התקדמו אפילו מילימטר להשגתו: היוזמה הסעודית לשלום, שהפכה לתוכנית הליגה הערבית, שאימצה את היוזמה. עיקרי היוזמה ברורים וידועים. גם נתניהו וגם עבאס, בעיקשותם, יודעים כי אין על מה להתווכח: אם אי פעם יהיה פיתרון הוא יהיה על בסיס העקרונות המונחים ביוזמה הסעודית. האמת הפשוטה היא שמדינה פלשתינית לא יכולה לקום בלב הים. מדינה פלשתינית תקום, אם אכן זה יקרה, באיזור שמבוסס על גבולות 67' עם תיקוני גבול קלים ובעיקר תוך החלפת שטחים. ברגע שיוסכם בין הצדדים היכן עובר הגבול, ניתן יהיה למצוא פתרון הולם להסדרי הביטחון, שאלת זכות השיבה ומעמדה של ירושלים. אלא שכדי לסמן גבולות צריך לקחת מפה ולשרטט משהו עליה. לזה אין כרגע רוב בממשלת ישראל, ומכאן שכל מה שצוותי המשא ומתן יוכלו להשיג בשלב זה הוא למשוך זמן.
השבוע פורסם כי יש סיכוי שהשליח מטעמו של קרי לניהול שוטף של השיחות יהיה מרטין אינדיק. עם כל הרצון הטוב לראות דף חדש בתולדות הסכסוך, אינדיק הוא פנים ישנות, דיפלומט שהייתה לו הזדמנות בעבר להביא לפיתרון הסכסוך כבכיר במחלקת המדינה. אבל הוא לא הצליח אז ועל כן לא ברור למה חושבים שיש לו סיכוי להצליח עכשיו. המזרח התיכון צריך לא רק דרמה אלא גם פנים חדשות שמביאות עמם משהו רענן יותר. אמנם, עדיין אין אישור רשמי לכך שאינדיק ימונה לתפקיד, אבל מועמדותו נשקלת ובהתאם לכך עולים גלי הביקורת על בחירתו לתפקיד של איש שבעבר ניסה מאוד, אבל לא הצליח.
על פי מה שמסתמן כרגע, המפגש בין ציפי ליבני לסעיב עריקאת יתקיים בוושינגטון בחודש אוגוסט. השניים נפגשו בעבר עשרות פעמים, אם לא יותר. כדי להתניע שיחות צריך סטארטר חזק מזה: דרמה שתחולל תקוה. מפגש של בכירים עם הנשיא אובאמה, פיסגה, ועידה, משהו שירמז כי העולם לוקח ברצינות את הסכסוך הישראלי-פלשתיני ומוכן להיות מושקע חזק בקידומו. נכון, בעבר ניסו גם את הפטנט הזה של ועידות פסגה מתוקשרות וזה לא הצליח. אבל אם כבר מנסים נוסחה ישנה, אז עדיף נוסחה שגוררת דעת קהל ותקשורת, שכן זו הדרך היחידה להזמין לחצים מהעולם גם על ישראל וגם על הפלשתינים כדי שינועו לעבר פיתרון שישים קץ לכיבוש המשחית שנמשך עשרות שנים.
לישראל יש עתה אינטרס מובהק להגיע לפיתרון. מי שמכיר את נתניהו טוען כי גם הוא הפנים את הדאגה הגדולה הרובצת לפתחה של ישראל אם לא יהיה פיתרון כזה בקרוב מאוד. אם מדובר בשינוי אמיתי שהתחולל אצל ראש הממשלה הישראלי, ולא במראית עין בלבד שנולדה כתוצאה מהלחץ האירופי, אולי משהו יזוז בכיוון הנכון. מירב הסיכויים שלא. וזאת הסיבה שאובאמה שומר מרחק; הוא עדיין לא מוכן לטבול את ידיו בבוץ הזה. הוא מחכה להוכחות שהצדדים רציניים. מבחינתו זו ההזדמנות האחרונה במהלך הקדנציה שלו. אם קרי לא יצליח להביא להתקדמות, לא יהיה נסיון אמריקאי נוסף בתקופת נשיאותו של אובאמה. ישראל ופלשתין יהפכו לרחוקות מעין המימשל האמריקאי. זהו מצב עוד יותר גרוע מהמצב הנוכחי, שבו לפחות מנסים.
כן, צריך לתת צ'אנס לשלום, רק חשוב לוודא שלא יהיה זה צ'אנס מוכה עיוורון.
