הספר שמסביר איך מנצחים בקרב על התודעה

סטירת הלחי שספגנו לאחרונה מידי האיחוד האירופי הייתה צפויה; היו אלה פוליטיקה ותסכולים אירופיים, קמפיין דה לגיטימציה פלסטיני-מוסלמי ומדיניות שב ואל תעשה של ממשלות ישראל שחברו והניבו מהלך דיפלומטי אירופי קיצוני. החרם הכלכלי והאקדמי שהוטל על ההתנחלויות ועל כל מי ומה שקשורים בהן הוא למעשה עונש קולקטיבי לאזרחי מדינת ישראל ובעיקר לממשלתנו בגין מדיניות ההתנחלות מתריסה.

האופי הגורף וחסר ההבחנה של מהלך זה הוא הביטוי החמור ביותר עד כה לתבוסה הישראלית בקרב על התודעה האירופית. אם תשאלו את חבר הכנסת ד"ר נחמן שי מדובר למעשה בתבוסה משולשת: תבוסה של המדיניות, תבוסה של הדיפלומטיה המסורתית ותבוסה של הדיפלומטיה הציבורית, כולם מתוצרת כחול לבן. בספרו "מלחמדיה" שיצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" ואשר זכה בשבוע שעבר בפרס על שם יצחק שדה לספרות צבאית, מבהיר ד"ר שי מהיבטים שונים, תיאורטיים ומעשיים, את ההבדלים בין ערוצי העשייה המדינית:

"דיפלומטיה מסורתית" שתכליתה להשפיע ישירות על הקברניטים הפוליטיים במדינות היעד כדי שיתמכו במדיניות הישראלית, היא מתבצעת מאחורי הקלעים בעיקר במגעים בין נציגים ממשלתיים;

"הדיפלומטיה הציבורית" מתבצעת בפרופיל תקשורתי גבוה ותכליתה לגייס אהדה ותמיכה במדיה התקשורתיים ובמגזרים שונים רבים ככל האפשר בציבור במדינות היעד (בעיקר הדמוקרטיות). זאת כדי שדעת הקהל המקומית תשפיע ואפילו תלחץ על הקברניטים הפוליטיים במדינות היעד לקבל החלטות בכיוון הרצוי לישראל.

גרפיטי של צילומי מוחמד א-דורה בעזה(צילום: רויטרס)

ד"ר שי מסביר כי מה שבעבר היה מכונה 'הסברה' כבר אינו מכשיר יעיל לגיוס תמיכה ב'כפר הגלובאלי' בעידן שאחרי מהפיכת התקשורת הגדולה. אין סיכוי להשיג את האפקט הרצוי באמצעות הסברת המדיניות הישראלית במונחים ומסרים אחידים בכלי תקשורת ההמונים המסורתיים (עיתונות מודפסת ואלקטרונית). כדי להביא לתפנית הרצויה בדעת הקהל באופן שתשפיע על קובעי המדיניות צריך לדבר בעת ובעונה אחת אל ציבורים רבים שונים זה מזה ולהתאים לכל אחד מהם את אופי המסרים, את אמצעי התקשורת שידברו אליו (למשל, אתר אינטרנט, רשת חברתית או טלוויזיה בלוויין ועוד) את השפה ואפילו את אמצעי ההמחשה.

הטלטלה העוברת כעת על העולם הערבי מדגימה בצורה המוחשית ביותר כיצד התהפכו היוצרות, וכיצד אפילו במדינות שאינן דמוקרטיות הציבור מכתיב לשלטון ולא ההיפך. משמע, עליך לגייס באמצעי תקשורת ושפת מסרים מגוונת מגזרים חברתיים שונים כדי להגיע למסה קריטית משפיעה. זו היא, לפי ד"ר שי, תמציתה של 'הדיפלומטיה הציבורית'.

הספר "מלחמדיה" מתבסס על עבודת דוקטורט שעשה שי במסגרת המחלקה לתקשורת של אוניברסיטת בר-אילן על ההסברה הישראלית בתקופת האינתיפאדה השנייה. הוא מתמקד בעיקר בשגיאות שנעשו ומה אפשר היה לעשות במסגרת דיפלומטיה ציבורית נבונה כדי לנצח בקרב התודעתי שהתנהל במקביל ותוך כדי המלחמה הא-סימטרית (או מה שמוגדר לעתים: 'מלחמה בעצימות נמוכה'). אותו עימות אלים אך מוגבל בהיקף, במערכות הנשק ובשיטות הלחימה המתקיים בין מדינה המפעילה צבא קונבנציונלי לבין ארגוני וקבוצות טרור וגרילה הפועלים בתוך ומתוך אוכלוסייה אזרחית.

גם מי שאינו מסכים עם דעותיו הפוליטיות של ח"כ שי, איש מפלגת העבודה, ימצא הרבה עניין ותועלת בספר. בעיקר מפני שזה הספר הראשון בעברית שווה לכל נפש שעוסק לא רק את בתיאוריה של 'הדיפלומטיה הציבורית' אלא גם מביא סיפורים מהשטח המדגימים היטב אילו שגיאות עשתה ההסברה הישראלית בעבר וכיצד אפשר היה לתקן את המעוות באמצעות דיפלומטיה ציבורית נכונה. למשל, פרשת הילד מוחמד א-דורה שכנראה לא נהרג מאש חיילי צה"ל ברצועת עזה אך הצבא מיהר לקחת אחריות; או פרשת הטבח שלא היה בג'נין ורק הודות לחקירת האו"ם הובהר שהיה מיתוס חסר בסיס.

הקביעות החשובות ביותר בתזה של ד"ר שי הן ש"הקריטריון הקרוב ביותר להכרעה בעימות מוגבל הוא ניצחון בקרב על התודעה" וכי "דיפלומטיה ציבורית היא כלי תודעתי להשגת יעדים אסטרטגיים בעימות א-סימטרי".

אבל הספר אינו מיועד רק לגנרלים וגנרלים לשעבר שהפכו שרים. מרשמי הדיפלומטיה הציבורית שמציע ד"ר שי ישימים גם בתקופה שבה הקרב התודעתי מתנהל במקביל וכחלק ממערכה מדינית לא אלימה. כמו למשל בעת הזו. שי קובל על כך שהדיפלומטיה הציבורית הישראלית החדשה עדיין אינה מצליחה לשלב, במינונים נכונים, "עוצמה קשה" - כלומר כוח ופעילות צבאית בשטח - לבין "עוצמה רכה" (איתותים ולחץ מדיני) במטרה להגיע לסינתזה שהיא "עוצמה חכמה" מנצחת.

לדעתו מדינת ישראל אינה ממצה את יכולותיה המצוינות בתחום הדיפלומטיה הציבורית בגלל חוסר ארגון, מאבקי אגו ומאבקים פוליטיים בין הקברניטים המופקדים עליה. לדעתו של שי יש להפעיל יכולות אלו בצורה ריכוזית במהירות ובמהימנות ואז ישיגו תוצאות מרשימות.

 בספר יש פרק ארוך של המלצות לארגון ופעולה בתחום הדיפלומטיה הציבורית שאנשי מקצוע ופוליטיקאים וגם אולי מבקר המדינה ימצאו בו עניין. הציבור הרחב יתעניין בעיקר במקרים ובאירועים שמחבר הספר מספר עליהם בלשון עסיסית וקולחת ובהסברים איך וכיצד פועלת הזירה התודעתית המודרנית.

לפני שאסיים אני חייב בגילוי נאות: בין נחמן שי לביני שוררים יחסי חברות אמיצים וארוכי שנים, יש בינינו גם קשרי משפחה ולכן ביקורתי על הספר שכתב עלולה להיות מוטה לחיוב. קראו ושפטו בעצמכם.