קצב - פרס

שמעון פרס אמר פעם, אחרי אחת המפלות שלו בבחירות בעוד הסקרים המוקדמים ניבאו לו ניצחון, כי עם ישראל הוא העם היחיד בעולם האומר את האמת בסקרים ומשקר בקלפיות…
בדיוק כפי שקרה לו הפעם, שכן, על פי סקר של מינה צמח, 63% מן הציבור הכללי, סבר שפרס ראוי לכהונת הנשיא, לעומת 20% בלבד שתמכו במשה קצב.
הפרשנות הרווחת, בעיקר בקרב תומכי פרס, תאמר כי שוב הוכח שהכנסת מנותקת מן העם, ולא רק הכנסת – גם התקשורת, שרובה ככולה ניבאה ניצחון גדול לפרס, מי שכונה בשעתו "איוב של הפוליטיקה הישראלית".
אפשר גם לומר כי כמה מן הפוליטיקאים בגדו בו, בעיקר אנשי מפלגתו שלו, כפי שאמר איוב המקורי, "רעי בגדו בי כמו נחל", ומן הסתם ימצאו עוד סיבות רבות להסביר את ההפתעה.
אלא שניתן לומר כי ההפתעה הגדולה היא נחלתה של קבוצה אחת באוכלוסייה, זו הרואה עצמה אליטה, ובעיקר אליטה לבנה, הכוללת כמה מזרחיים הסבורים שאם אינך יכול להכות אותם – הצטרף אליהם. בפוליטיקה רובה של קבוצה זו מתרכז (או לפחות מצטייר כמתרכז) בשלוש-ארבע מפלגות: העבודה, מרץ, מרכז ושינוי. ש"ס ושאר חרדים, דתיים, מזרחיים ומיעוטים, נמצאים בקוטב השני. הצבעתם נגד שמעון פרס הייתה גם הצבעה נגד אהוד ברק, יוסי שריד, טומי לפיד ודומיהם. אמנם רבים מתומכי קצב יודו כי אין להשוות את שיעור קומתו לזה של פרס, אלא שקצב מסתכל עליהם בגובה העיניים: כמותם הוא איש קטן מן המעברה, שהצליח להערים על המלך ולכבוש את המלכה.
אכן, המלך האליטיסטי גוסס – יחי המלך החדש.

יואל ניר, פרשן פוליטי וכתב "קול ישראל" בכנסת