שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עובדי דור האינטרנט: אין קביעות, יש יצירתיות
    המהפכה הטכנולוגית שחררה אותנו משוק התעסוקה של פעם, שבו עבדנו עשרות שנים בתפקיד משעמם עבור תאגיד אחד, רק כדי לצאת לפנסיה באחרית ימינו. אלא שהקפיטליזם שוב ניצח: רבים זוכים לעבודות יצירתיות, אך הפיטורים יכולים להגיע בכל רגע. אז האינטרנט טוב או רע?

    מהפכה! מהפכה! מהפכה! היתה כאן מהפכה? כן, מהפכת האינטרנט! אז למה בשבוע שעבר, אושי, כתבת שלא היתה כאן בכלל מהפכה? אני? אני שואל. נכון, אני עונה. זה מורכב. כי היתה כאן מהפכה אבל לא ממש המהפכה שכולנו חושבים שהיתה.

     

     

    ואני מזכיר; אני ממשיך להציג נושאים מרכזיים מהספר המומלץ מאוד והמרתק של ד"ר ערן פישר מהאוניברסיטה הפתוחה; "קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית". הספר יצא בהוצאת רסלינג, אבל כתוב בעברית שאנשים נורמלים יכולים להבין והוא מציג פנים מרתקות של השינוי שיצר עולם האינטרנט בחיים שלנו; הכלכליים והרגשיים.

     

    היתה או לא היתה?

    בשבוע שעבר כתבתי כאן שבעצם לא היתה שום מהפכה. הקפיטליזם של התאגידים הגדולים, ככה טוען פישר, ממשיך לנצח אותנו בגדול וממשיך להשתמש בנו.

     

    בואו נרענן את המיתוס. האינטרנט, ככה כתבו לא מעט אנשים, הוא מערכת שמשחררת את בני האדם. היא מאפשרת להם להגיע למידע שלא היה נגיש להם בעבר. היא מאפשרת להם להתחבר. לפרסם עוולות.

     

    היא מאפשרת למשל לנשים רבות שחוו הטרדה מינית לשתף אחת את השניה וליצור מודעות חזקה לבעיה הזאת שממנה סובלת כמעט כל אישה. לא ניקח מהאינטרנט את מה שיש לו ואת מה שהוא עשה לטובתנו. וזה לא מעט.

     

    הספר שלפנינו לא מתחסד. לא צדקני ומודע היטב למה שיש. אבל גם למה שאין. אין למשל שינוי ביחסי הכוח מול התאגידים הגדולים. יש, ככה כתבתי בשבוע שעבר, שיטה חדשה שבה התאגידים עושים כסף גדול; הם משתמשים בחוויות היום יום הרגשיות שלנו; למשל בפוסטים שלנו בפייסבוק, כדי להגיע אלינו ולפרסם מוצרים.

     

    כדי להמחיש את העובדה שעובדי פייסבוק האמיתיים הם "אנחנו" המשתמשים, דמיינו לעצמכם שלא נכתוב בפייסבוק כלום. שבוע. החברה (פייסבוק) תהפוך לחסרת טעם. בעצם, מי שעושים אותה רלוונטית הם "אנחנו" ולא העובדים בקליפורניה. את הערך אנחנו יוצרים. כמו מיליוני נמלים קטנות אנחנו מדברים על המוני דברים עם חברי ומקבלים פרסומת שמתאימה לנו. המערכת הזאת בנויה רק על הרצון שלנו להשתתף בה.

     

    אז מה? האינטרנט שיחרר אותנו או לא שחרר אותנו? ובכן, התשובה של פישר היא שהוא שיחרר אותנו אבל שיחרר אותנו כמעט יותר מדי. אולי ממש יותר מדי. ושוב, לטובת התאגידים הגדולים.

     

    כוס מים למר גריינג'ר

    במהירות האדירה של הבוקר נכנסים לכלבו "האחים גרייס" שני לקוחות. הם קונים באטרף; ז'אקט וכפפות, בעוד מיסטר גריינג'ר הזקן לא מספיק להסביר להם את כל האיכויות של הבד. הוא נשאר בצד. לא עומד בקצב. הנה.

     

    ולמה אני מזכיר את הסדרה הזו? ("מישהו מטפל בך?" הבריטית). כי מר גריינג'ר, מר לוקאס ומר המפריז, כמו גם מיסיס סלוקומב וקפטן פיקוק הם דוגמאות מצוינות לשוק העבודה של התקופה "הפורדיסטית" (על שם הנרי פורד); שוק עבודה שאופיין בביטחון תעסוקתי רב ובעבודה מנוכרת ולא מספקת.

     

    אני זוכר במעומעם את הפרק שבו מיסטר גריינג'ר הזקן יוצא לפנסיה. אחרי חמישים וחמש שנים בכלבו "האחים גרייס", הוא יקבל את שעון הזהב הסמלי והמסורתי. מבית ספר אל הקבר.

     

    אתה יוצא מבית הספר המקצועי, נכנס למפעל או לבית העסק (כפקיד או מוכר) ולא יוצא משם עד לכמה שנות פנסיה ממומנות שאתה זכאי להן. ובין לבין, כל יום נראה בדיוק אותו דבר. עוד כפפות. ועוד ז'אקט. פלנל. כותנה.

     

    זה אם יש לך מזל. אם לא, אתה חי כמו צ'רלי צ'פלין בפתיחה הקלאסית לסרט זמנים מודרניים. הנה.

     

    הדוגמה של צ'פלין שבמשך שמונה שעות ביום מסובב באמצעות צבת אלפי ברגים היא דוגמה קלאסית למה שנקרא "עבודה מנוכרת". אתה לא יוצר שום דבר מעצמך. אתה עושה משהו קטן, חלקי, אוטומטי וטכני לגמרי. משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב. אתה לא מביא מעצמך. לא מסופק. אתה מכונת יצור ולא אינדיבידואל יצירתי.

     

    אבל מה? התאגיד או בית העסק דואג לך לכל החיים. אתה יכול לגדל משפחה. לפרנס ולחיות בצורה סבירה. ככה חיו הסבים שלנו וחלק מההורים שלנו. אלה שתמיד אומרים לנו: "אתם צריכים למצוא כבר עבודה עם קביעות" ולא מבינים שכבר אין כזאת כמעט.

     

    יותם, אושי וחיות אחרות

    כל זה השתנה, מספר לנו פישר, לקראת אמצע המאה העשרים. במקביל, סמוך וכחלק ממהפכת האינטרנט. מה שמאפיין את שוק העבודה של ימינו היא מציאות הפוכה לגמרי. חלק גדול יותר ויותר של בני אדם זוכה לעבודה יצירתית, מספקת ורב גונית, אבל הוא נטוש בתוך שוק עבודה מסוכן ומוטרף בלי שום הגנה.

     

    אני מסתכל על החיים שלי ושל חלק מחברי. זו יכולה להיות דוגמה טובה. הנה, למשל יותם. א. הוא דוקטור לפילוסופיה של המדע. הוא חוגג את נושאי הנחקר שלו. הוא מרותק. הוא עשה דוקטורט למרות שידע שלא יקבל משרת מרצה קבוע בארץ, כי כבר אין צורך בחוקרים בנושא זה. אבל הנושא מרתק אותו.

     

    בזמן ואחרי הדוקטורט הוא מלמד יוגה בכמה מקומות. הוא למד את זה במשך שנים. זה ממלא אותו סיפוק ומשלים את הפילוסופיה המופשטת כל כך. הוא נהנה מכל רגע ומתפרנס באופן יותר מסביר. הוא מלמד בשתי מכללות ומוקסם מהתלמידים (כמוני, הוא מלמד בספיר ובמכללה למנהל).

     

    כדי למצוא עבודה במכללה למנהל הוא למד במיוחד נושאים פילוסופיים שקשורים למדעי החברה. לא ממש הנושאים שלו. אבל אף אחד לא מחפש מרצה לפילוסופיה של המדע. אין דבר, הוא אמר לי. זה היה שווה כל רגע. חומר מרתק.

     

    האינטרנט מאפשר לו לשבת בבית קפה ולעבוד מתי שהוא רוצה. הוא קם בעשר בבוקר, יוצא לשתות קפה בקפה נחמה. קורא עד אחר הצהריים. מלמד יוגה בערב. ב-03.00 לפנות בוקר הוא מגיע לקפה נונה בתל אביב (שפתוח במשך 24 שעות ביממה) כותב, מכין הרצאות, עובד על רומן ורב מכר עתידי. (הלוואי)

     

    נשמע מדליק, לא? הוא גם מרוויח הרבה מאוד מעל הממוצע. אבל. כל רגע יכולים להעיף אותו מאחד מבתי הספר ליוגה שבהם הוא מלמד. המכללה שוכרת אותו לכל סמסטר ומפטרת אחריו. וחוזר חלילה. הוא לא חבר בשום איגוד מקצועי. בחודש אחד הוא מרוויח 20,000 שקלים ובשנה הבאה הוא יכול למצוא את עצמו אצל ההורים של אשתו, גרים, שניהם, בחדר הילדות שלה. לא תהיה לו עבודה. איך הוא יביא ילדים לעולם?

     

    אז מה הוא עושה? מאחר שיש לו תואר ראשון בפיזיקה הוא נכנס באופן קבוע לאתרים של חברות שמוכרות "בעיות לפתרון". כן, עולם האינטרנט מאפשר גם כאלה. נניח שאתה בעל חברת הנדסה גדולה. אתה נתקל בבעיה פיזיקלית, אבל לא משתלם לך לשכור פיזיקאי במשרה מלאה. אתה מציע חמשת אלפים דולר למי שייתן לך פתרון טוב.

     

    והנה. זו ממש דוגמה טובה להפרטה של שוק העבודה. כל פיזיקאי חובב כמו יותם יכול לעשות בוחטה חביבה, אבל החברה לא חייבת לו כלום. אז החיים של יותם טובים? אין ספק שהם מרתקים ושלמים מבחינה רגשית-אינטלקטואלית. אבל הוא תמיד בחרדה. שלא לדבר על כך שאין לו גרוש חסכון לפנסיה.

     

    אז איך מאופיין שוק העבודה של ימינו? שום בטחון תעסוקתי. פחד. חרדה. וחוסר ביטחון מוחלט. אבל הרבה אינדיבידואליות. יצירתיות. קסם והרפתקאות. התאגידים הגדולים שוב השתנו והקפיטליזם שוב מנצח.

     

    בני מזל

    יותם, החבר שלי, הוא בר מזל מתוך ה"עובדים החדשים". העבודה שלו מגניבה כמו שאומרים. מעטים חיים בכזו חוויה מגוונת. הוא באמת רב גוני. הוא מקרה יחיד, תגידו. אבל תחשבו על כל אלפי הגרפיקאים, המעצבים, המורים הפרטיים, עורכי הדין, מדריכי הספורט, הפרילנסרים בתקשורת. הם חיים די דומה.

     

    האינטרנט מאפשר להם להיות המשרד של עצמם. אין כבר משרד של שמונה שעות. הם יצירתיים. הם נהנים. אבל יש חרדה.

     

    שלא לדבר על מליוני האנשים שנשארו מנוכרים לעבודה שלהם (שומרים, מנקים ועוד ועוד סוגים של עובדי קבלן), שהפסידו משני הכיוונים; העבודה שלהם מנוכרת וגם לא קבועה. אז האינטרנט טוב? תיק"ו. (תשבי יתרץ קושיות ובעיות). 

     

    ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. אפשר ליצור איתו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב, וכן את רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין לתכנית הרדיו השבועית שלו ברשת א', "קצה הקרחון – אוי ואי כלכלה ".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    צילום: shutterstock
    צילום: חן אלוני
    ד"ר אושי שהם-קראוס
    צילום: חן אלוני
    מומלצים