שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: לע"מ
    חמוש ברובה. ובמצלמה
    כשהיה בכיתה ד' קיבל צבי שילר מאביו מצלמת זורקי C, שליוותה אותו מאז בכל טיול, בשירות הצבאי וגם במילואים. כשפרצה מלחמת יום כיפור הוא לקח אותה איתו לצפון כדי לתעד כל קרב, כל זחל"ם שנתקע וכל חייל שלא הכיר

    שבת, 6 ב-אוקטובר 1973, שנתיים אחרי השחרור מהשירות הצבאי כסמל מחלקה בפלוגה ג' בגדוד 13 של חטיבת גולני. הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב, בחופשת קיץ לקראת תחילת שנה ג' בלימודי הנדסת מכונות. במילואים שירתי בפלוגה מסייעת של גדוד 17, בית הספר למ"כים של גולני.

     

    העברתי את הצום בשינה עד שעות לפני הצהרים כשקיבלתי טלפון מחבר שמספר על תנועה ערה בכבישים. כביש גהה, בסמוך לרמת אפעל, היה שוקק תנועה. היה ברור שמשהו קורה אבל לא ידענו עדיין מה. ב-14:00 בצהריים נשמעה אזעקה אז הדלקנו את הטלוויזיה והבנו שפרצה מלחמה. בהמשך היום ראינו מסוקים שפינו פצועים לבית החולים תל השומר הסמוך.


     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     

    הרדיו השמיע סיסמאות לגיוס יחידות מילואים כאילו לא מדובר בגיוס כללי. אחי התאום, קצין בהנדסה קרבית, קיבל עוד באותו ערב הוראה להתייצב ביחידתו למחרת בבוקר. היחידה שלי הייתה פחות מאורגנת, ומכיוון שלא שמעתי ממנה עד למחרת בבוקר, נסעתי ביוזמתי לבית הספר למ"כים בצפון. כהרגלי לקחתי איתי את מצלמת הזורקי C, חיקוי רוסי של Leica שקיבלתי מאבי לטיול השנתי של כיתה ד', ושליוותה אותי מאז בכל טיול, בשירות הסדיר ובמילואים.

     

    ראיתי בצילום במהלך המלחמה שליחות: לתעד את האנשים ולספר בתמונות את מה שעברנו. צילמתי מתוך חשש שחלק מהמצולמים לא ישרדו את המלחמה. מסיבה זו לא חסכתי בצילומי חיילים, אפילו כאלה שלא הכרתי. באותה תקופה לא לכל אחד הייתה מצלמה, ובין אלה שכן רק מעטים סחבו אותה איתם לכל מקום. בדיעבד התברר שבפלוגה היה צלם נוסף, כיוון שבאחת התמונות מתחילת המלחמה אני מצולם עם הזורקי עליי. איני זוכר מיהו הצלם הנוסף.

     

     

    בבוקר יום שני, 8 באוקטובר, הגעתי עם שאר חיילי הפלוגה לראש פינה. שם התחפרנו במטעים (4) בהמתנה לבאות בעוד סקיהוקים של חיל האוויר עוברים מעלינו בדרכם לרמה. עקב מחסור בזחל"מים לא יכולנו להצטרף לכוח הלוחם. מעט הזחל"מים שהיו בנמצא שימשו את הכוחות הסדירים שעברו דרך ראש פינה בדרכם לרמה. מדי פעם נמצא זחל"ם בודד שעליו עלו קצינים בדרכם לחזית.

     

    במקום הוקם חמ"ל אחורי של החטיבה וממנו עקבו קציני מבצעים של החטיבה אחר תנועת הכוחות בקרב הראשון על החרמון. ברשת הקשר החטיבתית נשמעו קולות המפקדים. המח"ט אמיר דרורי, בקולו המוכר, קיבל דיווח ממפקדים על מצבם תוך ציון מספר הפצועים וההרוגים וברקע נשמעים קולות ירי. זיהיתי את קולו של ויניק שמריהו, מפקד הסיירת, שאותו הכרתי מהשירות הסדיר.

     

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צילום: צבי שילר) (צילום: צילום: צבי שילר)
    (צילום: צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     

    ההלם. פקידת המבצעים מביאה את רשימת הנפגעים (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    ההלם. פקידת המבצעים מביאה את רשימת הנפגעים(צילום: צבי שילר)

    הפיקוד בראש פינה מעכל את תוצאות הקרב הכושל בחרמון (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    הפיקוד בראש פינה מעכל את תוצאות הקרב הכושל בחרמון(צילום: צבי שילר)

     

    היה מתח באוויר והיה ברור שהמצב לא טוב. בשלב מסוים הביאה פקידת המבצעים לחמ"ל את רשימת הנפגעים בקרב על החרמון. קצין המבצעים, איני יודע את שמו, עבר על הרשימה בשקט אבל אפשר היה לראות על פניו את ההלם עם היוודע שמות ההרוגים. ביניהם היה המג"ד דובי דרור, שאותו פגשנו כמה חודשים לפני כן כשקיבל את גדוד 17; סגן ירי נטל, שהכרתי עוד מגדוד 13 כאשר היה מ"פ ב', וסגן אפי שניאור, ששירת איתי בסדיר כמ"כ.

     

    אפי שניאור נעדר בקרב הראשון. בדיעבד התברר שהוא הצליח להגיע עד לפאתי המוצב, אך שם נלכד על ידי הסורים. גופתו נמצאה במוצב אחרי כיבוש החרמון בסיום המלחמה. הוא קיבל את עיטור העוז על הסתערותו האמיצה.

     

    ברשת הפיקודית שמעתי את רפול מפקד על הכוחות כאילו היה מדובר בתרגיל. בקולו היה קשה לזהות את קרבת הכוחות הסוריים שסגרו על נפח. מ"פ המסייעת, שוקי עוגן, אסף את הפלוגה לתדרוך. הבנו שהסורים קרובים לנפח ושאין כוח שיכול לעצור אותם מלגלוש לכיוון ראש פינה. שמענו גם על התוכנית לפוצץ את גשר בנות יעקב אם הסורים יתקרבו לראש פינה. העברנו את הזמן בקריאת עיתונים ובצפייה בכתבים זרים ששידרו לעולם על המלחמה. יהורם גאון עבר במקום, לא ברור לאן.

     

    מעבירים את הזמן בקריאת עיתונים (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    מעבירים את הזמן בקריאת עיתונים(צילום: צבי שילר)

     

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

    סרן יועד זליקובסקי מדווח לחמ"ל על שקורה בחזית (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    סרן יועד זליקובסקי מדווח לחמ"ל על שקורה בחזית(צילום: צבי שילר)

     

    באותו זמן הגיעו שבויים סורים והועלו על אוטובוס. סרן יועד זליקובסקי, קמב"ץ בחטיבה, הגיע לחמ"ל פצוע בעינו ודיווח על מה שקורה בחזית. פקידות ממפקדת האוגדה בנפח סיפרו על הבריחה מפני הטנקים הסוריים הקרבים. לפנות ערב ראינו את הרמה בוערת. האופק היה קו אדום מתמשך. שמעתי את רפול בקשר מזיז כוחות ולא הבנתי איך הוא יכול להישמע כל כך רגוע כאשר הקרקע בוערת מתחתיו.

     

     

    למחרת, יום שלישי, 9 באוקטובר, העלינו את הציוד על האוטובוסים ועלינו לרמה. מ"מ המחלקה היה סגן דרור צורף, לימים במאי ומפיק סרטים מצליח בהוליווד. הגענו לקלעה, שהייתה העורף ללחימה במוצבים. לשם פונו הפצועים ושם טענו את הקטיושות. התגוננו מפני תקיפות מטוסים והתכוננו לבאות. מדי פעם חלפו מעלינו מטוסים ישראליים שהתחמקו מטילים סוריים. רס"ן עמנואל הרט, שאותו הכרתי מהשירות הסדיר, לימים מח"ט גולני, הגיע למקום וסיפר על הקרבות הקשים שהתנהלו במוצבים.

     

    בהמשך היום קיבלנו פקודה על חציית הגבול לתוך סוריה שהייתה אמורה להתבצע למחרת. תיעדתי את המ"פ שוקי עוגן, קצין נוסף שאיני זוכר את שמו, ואת בלבן, מ"מ מחלקת חבלה רוכנים על מפות המבצע. בתוכנית המקורית היינו אמורים להצטרף לטור השריון שיחצה את הגבול, אבל הכניסה נדחתה ליום חמישי ואנחנו נשארנו במקום. עדיין לא נמצאו לנו זחל"מים. סוכות הגיע ואיתו איש הרבנות הצבאית שזיכה אותנו במצוות ברכה על הלולב.

     

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

      

    מקלעה עברנו ליער ליד בוקעתה, ומשם חצינו את הגבול באוטובוסים לפנות ערב ביום חמישי (11 באוקטובר) או שישי. הרגשה מוזרה. הלחימה בעיצומה ואנחנו באוטובוס של אגד. הגענו לחאדר למה שנראה כמוצב סורי שממנו יצאנו לפעילויות בעומק השטח שנכבש על ידי כוחותינו. מחאדר יכולנו לראות את רכס החרמון. בשטח היו פזורים טנקי T-34 ששימשו את הסורים כעמדות ירי נייחות.

     

     

    כמה ימים אחרי שהגענו לחאדר הוזעקנו לתגבר כוח אחר. גדוד 12 בפיקודו של הסמג"ד ארווין לביא (ליבוביץ') כבש את מזרעת בית ג'אן ב-12 באוקטובר ובגבורה הדף התקפות חוזרות ונשנות של הסורים. תפקידנו היה לתגבר את הכוח ולהדוף התקפות צפויות במשך הלילה. החשש היה גדול, אבל התקפות לא היו.

     

    ארווין קיבל פיקוד על הגדוד לאחר שהמג"ד נהרג בקרב באזור בוקעתה ב-9 באוקטובר. את ארווין לא ראיתי במקום, אבל מסיפורים ששמעתי מהחיילים התברר שהוא תפקד למופת. הוא היה המ"פ שלי בסדיר בגדוד 13. שירתי אתו בתעלה במוצב מגף ג' בגזרת המתלה כאשר בעיצומה של מלחמת ההתשה, בליל הסדר אפריל 1970, עלה כוח קומנדו מצרי על המוצב. חוליית החוד הצליחה לטפס על הבונקר הראשי והייתה קרובה לתעלות המוצב. מכת אש של חייל בעמדה הקדמית שהבחין בהם העירה את המוצב והתפתח קרב יריות.

     


     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     

    אני הייתי באותו זמן בעמדה אחורית ליד שער המוצב. ארווין עבר בעמדות תוך שהוא מנהל בקור רוח את האש עד לנסיגת המצרים, שהשאירו ארבע גוויות על גדרות המוצב. לכוחותינו היו פציעות קלות מרימון שנזרק לתוך תעלות המוצב. אחרי הפסקת האש באוגוסט 1970 חזרה הפלוגה לאותו מוצב ומצאה בתוך המים סירת גומי עם שבעה קלצ'ניקובים מאותה תקיפה.

     

     

    בזמן שהייתנו בחאדר התאמנו על טילי לאו שזה עתה הגיעו מארה"ב ומדי פעם החרמון הישראלי הופצץ על ידי כוחותינו. ריכוך דומה של מוצב החרמון הישראלי ראינו ביום שלפני העלייה השנייה על ההר (מבצע קינוח). התגוננו מפני מטוסים סוריים שחלפו ומדי פעם נפלו פגזי ארטילריה בסביבה.

     

    יחידת הסיור על ג'יפי תול"ר (תותח ללא רתע) פעלה בשטח והגיעה לביקור בחאדר. על הג'יפ עמד איציק שניר, לימים איש עסקים שנרצח בירדן. על ההגה היה חנוך ירושלמי, לימים פסיכולוג מצליח, ומחוץ לג'יפ בחור בשם קול ששכחתי את שמו הפרטי. כולם יוצאי סיירת גולני.

     

    מחאדר יצאנו לפעילויות בשטח שנכבש ובדרך התגוננו מפני תקיפות מטוסים סוריים. כשקיבלנו התרעה על תקיפת מטוסים התרגולת הייתה לרדת מהזחל"מים, להשאיר חייל אחד על המקלע הכבד, להתפזר בשטח ולהיות מוכנים לירות על המטוסים. למזלנו לא הותקפנו.

     

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

    בהמשך המלחמה נקראנו לאבטח חניון לילה של אביגדור קהלני. אחרי יום לחימה, גדוד השריון היה מתכנס לחניוני לילה פלוגתיים, ובאחד מהם חפ"ק המג"ד. השריונרים חששו בלילה מתקיפות אויב רגליות ותפקידנו היה להתפזר בין הטנקים ולהגן עליהם מפני כוח אויב רגלי אם יגיע. באותו לילה הטנקים היו פרוסים במעגל והזחל"מים ביניהם עם הפנים החוצה. קיבלנו הוראה לרדת מהכלים ולהתפרס על הקרקע מחשש שהזחל"ם יהווה מטרה נוחה לכוח האויב. באותו לילה היו כמה הפגזות לא מדויקות אבל קרובות מספיק כדי שנרגיש את הרסיסים נופלים לידינו. לא היו נפגעים באותו לילה.

     

    לפנות בוקר צילמתי את הטנקים והנגמ"שים (זלדות) סביבנו ולפתע נשמעה ירייה מאחד הטנקים. הסמג"ד נפגע בידו מכדור וצילמתי אותו מורד מהטנק. משם יצאנו באור ראשון לחניון יום איפשהו בשטח המובלעת. במשך היום התחפרנו מפני התקפות מטוסים וארטילריה והתארגנו לפעילות הלילה הבאה. עברו לידינו כוחות רבים בדרך לחזית. מדי פעם נפלו פגזי ארטילריה לידינו, אבל נשארנו אדישים לנפילות במרחק כמה מאות מטרים מאתנו.

     

     

    באחד הלילות הוטל עליי להחליף מפקד זחל"ם סדיר שנלקח לפעילות בעומק השטח הסורי (מארב אלים על חניון טנקים סורי). בזחל"ם היו חיילי סדיר מגדוד 17 שהיו די אדישים לסובב אותם. לא הכרתי אותם ולא חקרתי מה עבר עליהם, אבל הנחתי שהם שבעי קרבות.


     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

    החניון היה למרגלות תל (תל מרעי?) שנכבש באותו יום אך נעזב לקראת לילה. הסורים היו קרובים מאוד. מאותו לילה זכור לי קולו של המ"פ הבודק בקשר את ערנות החיילים על הטנקים. חלקם נרדמו מדי פעם וזכו לקיתונות זעם של המ"פ על הסכנות האורבות להם במקום.

     

    עם שחר ביצעו הטנקים ניסוי כלים והתכוננו לעלות על התל שבמזרח, אלא שאז נפתחה אש על החניון מכיוון התל, שנתפס במשך הלילה על ידי הסורים. הטנקים השיבו אש ונעו לכיוון. מהזחל"ם התקוע ירינו במקלע לכיוון מקורות האש. באותו זמן נפלו במקום פצצות ארטילריה ונורתה לעברנו אש שטוחה. הזחל"ם פנה עם צדו לכיוון התל והיווה מטרה נייחת וגדולה. הבחנתי בפגיעות בקרקע, כנראה של בזוקה, שהחטיאו את הזחל"ם בכ-50 מטר ושמעתי בקשר את המ"פ מורה לאחד הטנקים להוציא אותנו משטח האש.

     

    נקשרנו לטנק וזה גרר אותנו לכיוון כוחותינו. המשכנו לירות במקלע עד שהטנקים התרחקו והייתה סכנה שנפגע בכוחותינו. ברגע שהפסקנו את הירי הוצאתי את המצלמה והתחלתי לצלם. בתמונות רואים את הטנקים מקדימה, את שיירת הזחל"מים והנגמ"שים שעזבה את החניון, את הטנק שגרר אותי, את החיילים בזחל"ם, את מטחי הארטילריה שניתכו סביבנו, ואת תמרות העשן שעלו משדה הקרב. במהלך הגרירה נקרע התוף שאליו נקשר הכבל, ונאלצנו תוך הפגזה לחבר את הכבל מחדש. כשהגענו סמוך לחניון היום נמסר הטיפול בזחל"ם לידיו המיומנות של הצוות הטכני.


     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     (צילום: צבי שילר) (צילום: צבי שילר)
    (צילום: צבי שילר)

     

    באותו לילה אבטחנו חניון טנקים פלוגתי שאני מניח שהיה שייך לגדוד של קהלני. החניון היה במזרח המובלעת ונסענו אליו בשיירה בחושך מוחלט. היו בשיירה זחל"מים ונגמ"שים עם כוחות שלא הכרתי. תוך כדי נסיעה עלה הזחל"ם שלי על אבן גדולה והיא ריסקה את ציר ההנעה הקדמי והשביתה אותו. הזחל"ם נגרר לעמדה בין שני טנקים וכך שמרנו על החניון במשך הלילה.

      

    כשהתקרבנו לאזור חניון היום נורתה עליו אש קטיושות כבדה ובנס לא היו נפגעים. אחד הפגזים נחת במחפורת שרגע קודם חנה בה זחל"ם מהמחלקה שלי. מסיבה לא ברורה הנהג הוציא את הזחל"ם מהמחפורת וכך הציל את כל יושביו.

     

     

    המשימה האחרונה במלחמה הייתה לתגבר כוח שהוצב בזמן הקרב השני על החרמון על אחת הפסגות השולטות על ואדי היורד מרכס ההר. עברנו בכפרים שתושביהם נשארו במשך המלחמה עד לעלייה הרגלית. סחבנו מים, ציוד ומעילים כדי שהכוח על ההר לא יקפא. על ההר קיבלנו לידינו שני שבויים סורים שנתפסו בדרכם ממוצב החרמון. חלקנו איתם את המעילים שהבאנו כדי שלא יקפאו והורדנו אותם למחנה למחרת בבוקר.

     

    עם תום הלחימה נשארנו במובלעת וביצענו משימות נוספות כמו סיוע לכוח על אחת הפסגות מעל מזרעת בית ג'אן. בסבב היציאות הראשון הביתה אחרי המלחמה עברנו ליד שיירה סורית שהושמדה מזרחית לקוניטרה על ידי חיל האוויר הישראלי.

      

     

    אחרי יותר מחצי שנה במילואים חזרתי ללימודים והשלמתי אותם בהצלחה כעבור שנתיים. עבדתי כמה שנים לפני שנשלחתי על ידי התעשייה האווירית ללמוד תואר שני ברובוטיקה באוניברסיטת MIT.
    הלימודים התארכו ללימודי דוקטורט ומשרה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.

     

    אחרי 20 שנה בניכר חזרתי לישראל באוקטובר 2001 כדי להקים את המחלקה להנדסת מכונות ומכטרוניקה במכללת אריאל, שהפכה לאחרונה לאוניברסיטת אריאל, ובה אני פרופסור עד היום.

     

    תמונות המלחמה מחזירות אותי 40 שנה והן מחברות את שברי הזיכרונות המעורפלים מאותה מלחמה ארורה. מוזר לראות בתמונות "שגרת" מלחמה שאינה מסגירה את האימה של אותה תקופה. רגעי הפחד נדחקו ונשכחו והפנו מקומם לזיכרונות של אחוות לוחמים, עזרה הדדית ושותפות גורל באירוע מכונן שלא יישכח עוד זמן רב.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: צבי שילר
    לצלם אפילו את אלה שלא הכרתי
    צילום: צבי שילר
    צבי שילר
    מומלצים