שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    על אותו גל: אב ובן בטיול גלישה בסרי לנקה
    לפני שמשבר גיל העמידה תוקף אותו, לקח יריב כץ את בנו בן ה-16 לחופשה משפחתית קצת שונה. הוא קנה מצלמת "גו־פרו" לקח כמה שיעורי גלישה וקפץ ישר ל"מסלול השחור" של גולשי הגלים בסרי לנקה. "מה כבר יכול לקרות", הוא חשב לעצמו, "נופלים ושותים קצת מים?" אז זהו, שלא

    שלוש שנים אחרי שקניתי לאיתמר, בני (16), את הגלשן הראשון, זה השתלם. "אבא, בוא ניסע לסרי לנקה, יש שם אחלה גלים", אמר לי.

     

    בגיל 48, אני כבר מזמן מעדיף חנויות עיצוב בברלין, בוטיקים בפריז ומסעדות במדריד על פני מסיבות פול מון או טרקים, אבל טיול גלישה עם הבן נראה לי הזדמנות למשהו מיוחד ומאתגר, לפני שכאבי הגב או מה שמחכה אחרי גיל 50, יעבירו אותי לספסל המעודדות.

     

    עוד טיולים משפחתיים מיוחדים בערוץ התיירות:

     

    בדיקה קצרה בגוגל העלתה שיש גלים מצוינים גם בקוסטה ריקה (רחוק), באיים הקנאריים (מים קרים), מרוקו (מרוקו?), דרום-אפריקה ואוסטרליה (כרישים), ובסרי לנקה נמצא גלים מצוינים וקסם טרופי במרחק יריקה, בערך.

     

    קסם טרופי במרחק יריקה. גולשים בסרי לנקה (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    קסם טרופי במרחק יריקה. גולשים בסרי לנקה(צילום: יריב כץ)

    כן, מסתבר שהגל לא פחות טוב כאן. חוף בסרי לנקה (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    כן, מסתבר שהגל לא פחות טוב כאן. חוף בסרי לנקה(צילום: יריב כץ)

     

    מסתבר שהעניינים הרבה יותר מסובכים משחשבתי

    סרי לנקה היא אי טרופי מדרום להודו, מפורסם במטעי התה ובגלים מצוינים לגולשי גלים בדרום-מערב האי, באזור איקדואה (בחודשי החורף) ובמזרח האי, במפרץ ארגום ביי, המפורסם בגל פוינט עם שבירה ימנית (בחודשי הקיץ).

     

    ההכנות העיקריות לטיול היו גלשן חדש לאיתמר, הזמנת כרטיסי טיסה - 1,200 דולר דרך עמאן, ומלון. בעניין הזה פירגנתי לעצמי עד הסוף. אם כבר הולכים לסבול, אז שגם נהנה והזמנתי את מלון hideaway resort עם ההמלצות הכי טובות בטריפ אדווייזר, בכמאה דולר ללילה.

     

    ולסיום פרק ההכנות - משהו קטן שהצלחתי לדחות ממש עד לרגע האחרון - שיעורי גלישת גלים בשבילי. כגולש רוח וסנובורד, הייתי בטוח שצ'יק-צ'ק אשאיר את קצף הגלים מאחוריי, אבל ליתר ביטחון גייסתי את מדריך הגלישה, בן צרפתי, שיכניס אותי לעניינים. וכאן נכונה לי הפתעה - מסתבר שהעניינים הרבה יותר מסובכים משחשבתי, וכל מאמציו הסתיימו בכך שהצלחתי בקושי לעמוד על הגלשן.

     

    לא נורא, אמרתי לעצמי. אם שלושה ימים אחרי שלמדתי לגלוש על סנובורד, המדריך לקח אותי למסלול שחור, אז שלושה שבועות אחרי שנכנסתי עם גלשן לראשונה למים, אכנס ל"מסלול השחור של גולשי הגלים". מה כבר יכול לקרות, נופלים ושותים קצת מים?

     

    הייתי בטוח שאשאיר את קצף הגלים מאחוריי. יריב ואיתמר בפעולה (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    הייתי בטוח שאשאיר את קצף הגלים מאחוריי. יריב ואיתמר בפעולה(צילום: יריב כץ)

     

    מזלג וסכין זה רק לתיירים. כאן אוכלים בידיים

    שבע שעות אחרי (ושעתיים וחצי קדימה בשעון), הגענו בטיסה מעמאן לבירה קולומבו. את הבאים מקדם שלט התלוי

    מעל השוטר בביקורת הדרכונים ובו אזהרה לנוסעים. מי שמבריח סמים ונתפס, צפוי לעונש מוות. מחוץ לטרמינל לא עטו עלינו נהגי המוניות, ומי שכבר פנה, עשה זאת בנימוס יחסי.

     

    להפתעתי חיכתה לנו המונית שהזמנתי ברגע האחרון במלון - 140 דולר, ואן טויוטה 7 מקומות - כמו כל המוניות כאן, ולמרות שמאחור היא הייתה עמוסה אננסים, היה בה שפע מקום גם לשני הגלשנים וגם לנו.

     

    הדרך עוברת בנוף טרופי הררי מקסים ועיירות קטנות, אגמים ושדות אורז. בעצירה לארוחת בוקר גילינו שמזלג וסכין זה רק לתיירים. כאן אוכלים בידיים. שבע שעות אחרי שיצאנו הגענו לעיירת הגלישה ארגום ביי.

     

    כריש מישהו? (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    כריש מישהו?(צילום: יריב כץ)

     

    סימפטיה מיוחדת לישראלים

    בארגום ביי רחוב אחד ארוך ולאורכו עשרות גסטהאוסים ובתי מלון קטנים, רבים מהם עדיין בבנייה ושיפוצים - בין השאר זכר לצונאמי הנורא מלפני עשור - וביניהם מסעדות, חנויות להשכרת גלשנים, סדנה לתיקון גלשנים, בגדי גלישה ומזכרות. בין החנויות עשרות תיירים במכנסי גלישה וכפכפים - התלבושת הקבועה של כולם בכל שעה.

     

    את המלון שבו שהינו מנהלת שרון, בעלת המקום והשפית של המסעדה. בת למשפחה בעלת מטעי תה. לאחר שחייתה שנים ארוכות בהוואי ומסביב לעולם, חזרה לארגום ביי ובאמתחתה חזון מסעדת הגורמה. יש לה גם סימפטיה מיוחדת לישראלים, והיא מחזיקה בספרי בישול של טובי השפים בארץ. גם הברמן במלון - יוני - הוא מרעננה.

     

    אוהבים את הישראלים. הגלשנים מועמסים על טוק-טוק (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    אוהבים את הישראלים. הגלשנים מועמסים על טוק-טוק(צילום: יריב כץ)

     

    יש מקום רק לגולש אחד בכל פעם

    מהר מאוד היינו בדרך לפוינט - נקודת שבירת הגלים המפורסמת במפרץ ארגום ביי. בדרך עצרנו בחנות הגלשנים ושכרנו גלשן למתחילים עבורי, חמישה דולר לחצי יום - גלשן סופט (מספוג) ארוך. הים דווקא נראה שקט. רק כשהתקרבנו לפוינט, החל להתברר גודל הבעיה, או יותר נכון, גובה הבעיה.

     

    הפוינט בארגום ביי היא הנקודה בחוף שבא מתחיל המפרץ. גלי האוקיינוס ההודי מתחילים להישבר על הסלעים בפוינט, וממשיכים בהדרגה מאות מטרים ימינה, לאורך הסלעים, לתוך המפרץ. ומכאן שמו של הגל הנודע לתהילה בקרב הגלשנים - פוינט שבירה ימנית.

     

    יריב בדרופּ של הגל, כשאיתמר אוחז ב"גו-פרו" (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    יריב בדרופּ של הגל, כשאיתמר אוחז ב"גו-פרו"(צילום: יריב כץ)

     

    האנרגיה של הגל לא משתחררת בבת אחת אלא בהדרגה. גולש גלים מנוסה יכול לתפוס את הגל בפוינט, ולהמשיך איתו מאות מטרים לתוך המפרץ, עד שהגל נחלש או עד שנמאס לו.

     

    אבל אליה וקוץ בה. אפשר לרכב על הגל רק בנקודת השבירה. כלומר, יש מקום רק לגולש אחד בכל פעם, ומרווח קטן של אזור שבו אפשר לתפוס את הגל בכל נקודה. מצד שני, אפשר לתפוס את הגל גם בהמשך, אם לא רוכב עליו כבר מישהו.

    נו אבא, אתה מתכוון גם לעמוד? אבא ובן בבונדינג ימי (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    נו אבא, אתה מתכוון גם לעמוד? אבא ובן בבונדינג ימי(צילום: יריב כץ)

     

    התחלתי לחתור, ופתאום הרגשתי בתוך מכונת כביסה ענקית

    כשהגענו לפוינט - איתמר עם הגלשן המקצועי, ואני עם הסופט 8 פיט, שנראה יותר כמו חסקה, מישהו הזהיר אותי בעברית שהגלשן שלי לא מתאים לגלים שכאן.

     

    התחלתי לחתור, ותוך כמה רגעים הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך מכונת כביסה ענקית. כשהוצאתי את הראש מהמים, ראיתי שנסחפתי הרחק מהפוינט. עכשיו צריך למצוא את איתמר שנעלם לי בגלים. חתרתי בחזרה, נלחם בזרם עד שמצאתי אותו. אין ברירה, אמרתי לעצמי, חייבים למצוא מישהו שמכיר את החוף והגלים שיעזור לנו.

     

    יש גל אחי? ועוד איך! איתמר עם הגלשן המקצועי (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    יש גל אחי? ועוד איך! איתמר עם הגלשן המקצועי(צילום: יריב כץ)

     

    נהג הריקשה שהוא גם מורה לגלישה

    למחרת בבוקר תפילותינו נענות. פגשנו את ג'איה - נהג הריקשה/ מתורגמן/ מורה לגלישה/ מדריך הטיולים. דבר ראשון החלפתי את הגלשן ללונג רגיל (50 דולר לשבוע) ושמנו פעמינו וגלשנינו לחוף הסמוך, שבו גלי הפוינט שבירה ימנית קצת יותר רגועים וגם נשברים בעיקר על חול רך ונעים.

     

    תוך כדי נסיעה עם ג'איה רקמנו את תוכנית הגלישה להמשך השבוע: השכמה ב־5:45, ב־6:00 עולים על הריקשה. בדרך עוצרים לארוחת בוקר במזנון פועלים מקומי - כל המסעדות נראות כמו מזנון פועלים (בעזה) - שכוללת חביתיות אורז, לחמניות מתוקות, אופציה גם לסנדוויץ' של לחמניה עם בצל וצ'ילי, ולקינוח תה ואולי גם איזה בקבוק קולה רגיל. הבשורה של משקאות דיאט טרם הגיעה לכאן.

     

    אחרי ארוחת הבוקר ממשיכים לאחד מחופי הגלישה לבחירתנו - וויסקי פוינט, פינאט פארם, אלפנט רוק ועוד, כולם במרחק נסיעה בטוק-טוק. גולשים שלוש־ארבע שעות, ובדרך חזרה מטיילים בסביבה. ומסתבר שיש הרבה מה לראות: עתיקות בנות אלפי שנים בפוטוויל, מקדשים בודהיסטים, מנזר בודהיסטי על סלע באמצע היער, שמורת טבע עם תנינים, איילים, פילים, נמרים ודובים.

     

    הדרך עוברת בשדות אורז בהם משוטטים עשרות טווסי בר, קופים ותאואים. אחרי הצהריים הלכנו ברגל לפוינט המפורסם וגלשנו שם. ליתר דיוק, איתמר גלש, ואילו אני ישבתי עם ג'איה על כוס מיץ אננס או קוקוס.

     

    כל החופים במרחק נסיעה עם טוק-טוק (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    כל החופים במרחק נסיעה עם טוק-טוק(צילום: יריב כץ)

     

    התנגשות גולשים

    כמה ימים מאוחר יותר איתמר למד לתזמן את הכניסה למים בין הגלים הגדולים, להתמקם בנקודה הנכונה, לתפוס את הגל, לצאת לחוף ולחזור ברגל ולא לחתור נגד הזרם. וכך, אחרי שהתחלנו להתרגל לחיינו החדשים, בעודי יושב עם ג'איה, הבחנתי בידידי החדש מזנק במהירות לכיוון המים.

     

    מסתבר שאיתמר התנגש עם גולש אחר (מה שקורה לכולם, צפוף במים), והגלשנים של שניהם נסחפו לים. איתמר הבחין במהומה על החוף ונופף בידו לאמור - "הכל בסדר" - והמשיך לשחות עד שחצה את הזרם והגיע תשוש למדי לחוף. גם הגלשן הוחזר בעזרתו האדיבה של אחד הגולשים.

     

    עומדים על שלהם. יריב ואיתמר תופסים גל (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    עומדים על שלהם. יריב ואיתמר תופסים גל(צילום: יריב כץ)

    איתמר למד לתזמן את הכניסה למים בין הגלים. יריב עדיין נאבק (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    איתמר למד לתזמן את הכניסה למים בין הגלים. יריב עדיין נאבק(צילום: יריב כץ)

     

    עשינו זאת!

    למחרת המשכנו לאתגר החשוב מכולם: צילום משותף של שנינו תופסים יחד גל. אחרי התלבטות בחרנו בחוף אלפנט רוק. הגלים מספיק ארוכים והחוף לא מאוד עמוס.

     

    נכנסנו לים עם הגלשנים, מחליפים בינינו את מצלמת הגו־פרו. ביד אחד החזקתי את המקל עם המצלמה ועם השנייה חתרתי בכל הכוח, כשהגל נשבר מאחוריי ותופס אותי בשיא האנרגיה שלו. במצב הזה צריך רק להחזיק חזק. התרוממתי על הגלשן, מסתכל ימינה ורואה את איתמר לידי. הרמתי את המצלמה, כשהוא נעמד בתנוחת ניצחון וגולש עד החוף. איתמר בתורו הנציח גם אותי. עשינו זאת! המשימה הושגה והתמונות לפניכם.

     

    אחרי יומיים נוספים, וכשתמונת הניצחון מרוחה כבר בפייסבוק, ההמשכנו ליעד הבא - אי היונים - אחד מאתרי הצלילה המומלצים בסרי לנקה. הדרך לצפון-מזרח האי מעניקה משמעות חדשה למונח נידח. סוף העולם ימינה.

     

    בתחנה המרכזית בעיר המחוז טרינקומלי, לא בשולי הכפר, מסתובבים בשלווה איילים נקודים, שהגיעו מהיער ומרגישים, כמו כל בעלי החיים באי - פילים, כלבים וקופים.

     

    את החוויה האמיתית באי היונים סיפק מועדון הצלילה, שמתפקד גם כגסט האוס. פשטות היא שם המילה. האוכל מוגש לשולחן משותף, שמאלץ גם טיפוסים אנטי-סוציאליים כמוני לפתח שיחה עם יתר האורחים. הישג לא קטן.

     

    מרגיש בבית. אייל נקוד ברחוב (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    מרגיש בבית. אייל נקוד ברחוב(צילום: יריב כץ)

    אם אין גלים, נעשה בועות. איתמר בבריכה (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    אם אין גלים, נעשה בועות. איתמר בבריכה(צילום: יריב כץ)

     

    קולומבו: מי שתכנן את העיר הזו לא אהב את הים

    לילה אחד במקום הספיק לנו, ומשם לקחנו אוטובוס לדמבולה שבמרכז האי. את המזוודות והגלשן הניח הכרטיסן על ארבעת המושבים האחרונים באוטובוס, וחייב אותי לשלם עבור שישה מקומות. חישוב מהיר הראה שיכולתי לשלם על כל האוטובוס ועדיין לשלם פחות ממונית ואן ימאהה 7 מקומות. נזכור זאת לפעם הבאה.

     

    בדאמבולה הזמנתי מלון קולוניאלי עם בריכה קולוניאלית וחדר אוכל קולוניאלי, כדי להשכיח את טראומת מועדון הצלילה. אחרי הצהריים יצאנו לספארי בשמורת פילי בר. שלוש שעות נינוחות בין פילים שלווים בפארק ירוק ונקי.

     

    אחרי שבועיים בקצה העולם התגעגענו לקצת תרבות, ארכיטקטורה, מוזיאונים, קניון ממוזג עם חנויות מותגים ומדרגות נעות. מלאי תקווה עלינו על האוטובוס לעיר הבירה קולומבו. מי שתכנן את העיר הזו לא אהב את הים, ובהיעדר מדרכה, אין טוק-טוק אחד שלא עצר לידנו והציע לקחת אותנו.

     

    עלינו על אחד, לסיור מקיף בעיר. 55 דקות, כולל שלוש עצירות בדרך, וזהו זה. די משעמם, אבל היי, אחרי שתפסנו גלים בארגום ביי - למי אכפת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יריב כץ
    נו, איך החופשה, בן? יריב ואיתמר על הגל
    צילום: יריב כץ
    מומלצים