יום שני בפסטיבל הג'אז: אקורדיונים מפתיעים
בין ההרכבים בפסטיבל "ג'אז בים האדום", הפתיעו ביומו השני שניים מקומיים שעוררו מחשבה יצירתית חדשה: יותם זילברשטיין סיקרן ודייק על הגיטרה יחד עם "טריו אורגני" - ואילו "מושן טריו" העניקו משמעות חדשה למושג "צלילים אלקטרוניים", באמצעות שלושה אקורדיונים בלבד
סוד הקסם של פסטיבל מוצלח טמון באלמנט ההפתעה. הלא המובן מאליו - ידוע ומוכר. זה דווקא במקומות המפתיעים, החדשים ויוצאי הדופן, שבהם נמדד פסטיבל, כי לצד המספרים בקופה, קיומם של פסטיבלים נועד בעיקר להוביל דרך, להרחיב גבולות, לעשות את מה שהיומיום במרחב העשייה התרבותית המוכר, אינו מגיע אליו.
הערב הראשון בפסטיבל: פתיחה לוהטת
במקומות המפתיעים נמדדים גם מנהליו האמנותיים של פסטיבל והם למעשה אלה שיכולים לאפשר או למנוע מהקהל מסע גילויים שירחיב את שדה הראייה, יציע צבעים חדשים שטרם ראו וטעמים מגוונים שיגרו את בלוטות הטעם. הגיוון בתפריט הופך את בלוטות הטעם לרגישות יותר ועם האוכל יבוא גם התיאבון לדברים חדשים.
צוק העיתים שמכתיב הידוק חגורה גורם פעמים רבות מדי להנהלות פסטיבלים ללכת על בטוח. בין הקופה למעוף, זו הקופה שמנצחת. יאמרו שמדובר בהתנהלות מנהלית אחראית ובכל זאת, התוצאה ברוב היא הליכה על בטוח במקום שבו נדרשות מחשבה מחוץ לקופסא ויצירתיות כדי לתת את הטוויסט בלי להתרסק.
בתכניית פסטיבל הג'אז באילת, לצד השמות הגדולים שיש בה בשפע, מסתתרת הפתעה בדיוק מסוג אלה שעושות פסטיבל. השם Motion Trio לא אמר דבר לפני הופעת הבכורה הישראלית באילת. למעשה, שמו אפילו לא צלצל מוכר. ובכל זאת, אם יש סיבה משמעותית שבשבילה שווה ההשקעה הלא מבוטלת שנדרשת כדי להדרים את אילת, זה ההרכב הפולני המשובח הזה.
על פניו זה נשמע כמו שעמום אחד גדול - שלושה אקורדיוניסטים על במה אחת. מה כבר יכול להפתיע? תתפלאו. את כל מה שחשבתם על אקורדיון ישאיר רחוק מאחור המפגש עם Motion Trio. זו לא צרפת של אחרי המלחמה, זה לא השירים סביב המדורה, מדובר בהרכב שהגדיר מחדש את גבולות הכלי שנתפס כה אנכרוניסטי. זה לא דומה לשום דבר אחר. זה לא נשמע כמו שום דבר אחר.
האקורדיונים של יאנוש ויטרוביץ', מרסין גוואזיין ופאווה בראנק, הם הרבה יותר מהדימוי. נחבאים בתוכם צלילי כלים אחרים ואפשרויות שלא הייתי מעלה בדמיוני שיש לכלי להציע. למעשה במובן מסוים מדובר במופע קסמים שבו מול עיני הצופה הופך עצם מוכר למשהו אחר לגמרי.
האקורדיונים שלהם משמשים גם ככלי הקשה ועד כמה שזה נשמע בלתי הגיוני. אפשר לשמוע בהם כינורות, חלילים, טוּבַּה וקונטרבס בין היתר. הסגנונות משתנים - מוזיקה בלקנית, טנגו, בוסה נובה, טראנס (!). כלי הנגינה שהם חובקים מספר סיפור, בונה תסריט לסרט דמיוני, נותן לדמיון לרוץ חופשי. יש את "צ'צ'נייה", טראק קונספטואלי מרשים במיוחד שאם סוגרים את העיניים אפשר ממש לשמוע בו שקשוק קרונות רכבת קרבים ומתרחקים, רעש פצצות ומסוקים, מכונת כתיבה - בלי אפקטים ומשחקי סאונד, הם מצליחים לשלוף מהאקורדיון כמו מתוך כובע קוסמים עוד ועוד הפתעות.
האצבעות של מארסין גאווזיין מתופפות על האקורדיון ומה שהאוזן שומעת הוא דהרת סוסים. המקצב מדברי, בין הודו למזרח התיכון וכשהתיפוף מתגבר דהרת הסוסים נשמעת פתאום כמו רגליו המטופפות של רקדן הפלמנקו האגדי, אנטוניו מרקז. ויש מקטע מטורף שבו האקורדיונים מנגנים טראנס אלטרנטיבי. זה נשמע מופרך? אבל זה בדיוק כך.
ה-Tour De Force שמטרתו להרשים, עושה היטב את העבודה. מה שהקפיץ את הקהל על הרגליים היה ההדרן, יצירת מחאה נגד שעות לא מוגבלות של ילדים מול מחשב. בנקודה הזו הסאונד שנסחט מהאקורדיון נשמע כמעט אלקטרוני. טלפקס, יריות, פיצוצים, סירנות של אמבולנס או משטרה ובסוף בסוף, אחד משלושתם מתקרב למיקרופון ומכריז: Game Over. אתמול בערב, Motion Trio, נתנו משחק ליגה.
בחירתם של המוזיקאים הישראלים שמשתתפים בפסטיבל היא לדידו של המנהל האמנותי, דובי לנץ, קשה במיוחד. כך לפחות אמר בפתיחת המופע של יותם זילברשטיין וטריו אורגני. "יש שפע של כישרונות נפלאים של מוזיקאים ישראלים שעובדים בארץ ומחוצה לה והבחירה היא מלאכה קשה", אמר. הפעם הראשונה בה שמע את זילברשטיין היתה ביריד המוזיקה בבְּרמן שבגרמניה, מהחשובים בתחום באירופה. זה היה במסגרת פוקוס על מוזיקאים מישראל. זילברשטיין היה בין שמונה הנגנים שלקחו חלק באירוע. לפעמים צריך להרחיק עד מעבר לים כדי לגלות את מה שהיה בנמצא כבר בנקודת המוצא.
יותם זילברשטיין הוא גיטריסט מרתק. זה לא רק הגרוב והיכולת הטכנית הגבוהה, זו הנשמה היתרה שמורגשת בכל צליל שהוא מפיק. יש לו מה לומר והדבר ניכר גם בעיבודים לסטנדרטים מוכרים אך בעיקר בדברים שהלחין.
אמש, באופן יוצא דופן, ניכרה בו ההתרגשות. כמו נגן החצוצרה הישראלי אבישי כהן, כך גם לזילברשטיין שחי ופועל בניו יורק, ההופעה בפסטיבל הג'אז באילת, סוגרת מעגל. "אני מאד שמח להיות פה ולומר את זה בעברית זה כיף גדול", אמר זילברשטיין בתחילת המופע. בגיל 31 עם שמונה שנים של חיים ועבודה בניו יורק, לא מפתיע שהשפה השגורה בהופעות שלו היא אנגלית. "מאז שהייתי ילד בן 16 הגעתי כל שנה לפסטיבל הג'אז באילת. את כל ההופעות הראשונות שראיתי, ראיתי פה. יכול להיות שאני עומד על הבמה הזו בכלל בזכות המקום הזה".
יש משהו בפתיחות ובכנות הבלתי אמצעיות של זילברשטיין שעובר גם דרך המוזיקה שלו. הוא נקי ממניירות ואין לו שפנים לשלוף מהכובע. עבודת האצבעות שלו מרשימה ומדויקת, הוא שולט בגיטרה ובצליל. יש במוזיקה שלו צלילות מחשבה וחיוניות וגם במלודיות הוא נוגע ברכות. הגיטרה של זילברשטיין לא בוכה או מנסרת, היא מלאת אהבה. המופע שלו - לא פחות בזכות המתופף עובאד קלבייר והקלידן סאם יהל, שמנגן על האמונד - שומר לכל אורכו על רעננות.
זילברשטיין וחבריו להרכב מנגנים ביחד יותר משלוש שנים מה שמעשיר באופן מובהק את הדיאלוג המוזיקלי ביניהם על הבמה. הבעיה המרכזית במופע היתה מערכת ההגברה והסאונד שלא עשו צדק, בלשון המעטה, בעיקר לתופים של קלבייר אבל לא רק. מלבד לבעיות הסאונד "טריו אורגני" נתנו אמש תצוגת תכלית משובחת. בין המקצבים של באהייה לנאט קינג קול, מסתתר חוט מחבר, אישי מאד, של מוזיקאי שמסקרן לעקוב אחריו.
