מסע מצולם: כך מתבצעות לידות בעולם השלישי

שמש קופחת בשמים. המוני ציפורים. פרפרים. בקתות שחלקן בנויות מקש וחלקן מלבנים. כאן בגמביה, בשפיץ המערבי של אפריקה, גג פח נחשב קדמה אמיתית. אני יושבת על העפר בחצר המתחם עם שלוש נשים, עם בחור צעיר שמתרגם לי ממנדינגה - השפה של אחד משני השבטים בגמביה - ועם מלא תרנגולות. אה, ויש גם שני תינוקות, עוללים קטנים, וחם בטירוף. הזיעה ניגרת במורד הגב עד קפלי הישבן והכל רטוב. והמון זבובים.

בשנת 2004 התחיל המסע שלי ברחבי העולם כדי לגלות סודות עתיקים של מיילדות, אימהות ובכלל סודות עתיקים שמעבירות נשים חכמות/זקנות/ שיודעות, כאלה שמעבירות את הידע הלאה.

לכאן הגעתי בדרך לא דרך כשבמהלכה, בשיט בסירה רעועה בנהר גמביה הרחב עם משיט סירה שחום ושרירי, פערו היפופוטמים עצומים את פיהם במרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו. נשאתי בלבי תפילה שאין ביניהם היפופוטמית עם צאצאה שפותחת את פיה כדי לבלוע אותנו ולהגן על היפו המתוק.

• את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
  

עוד על הריון ולידה :

• רוצה ללדת תינוק בריא? הוויטמינים שמומלץ לך לקחת
• בהריון? הבדיקה הכי חשובה שלא סיפרו לך עליה
• נשים אמיצות חושפות: מה ההריון עשה לגוף שלי
  

עברה בלבי מחשבה שאם יקרה לי משהו, באמת ובתמים אף אחד לא ידע איפה אני. אין תקשורת סלולרית ולכפר הנידח על אי הבבונים בגמביה הגעתי לבדי, אישה אחת לבנה במרחבי הארץ הבוערת. לאי שם רחוק ונידח אחרי יומיים נסיעה בדרך לא דרך. מצד שני, אני מעודדת את עצמי, בדיוק בגלל זה אין מצב שלא ידעו מה קרה לי - אישה לבנה בלב הג'ונגלים ובמרחבי הנהר מעוררת המון תשומת לב. והשמועות כאן הן כמו בסיני: אני עושה אפצ'י בטרבין וכהרף עין בשארם יודעים עליו.

אישה לבנה במרחבי הארץ הבוערת. מונט במסע קודם במדגסקר(צילום: ציפי מונט)

אמבט ליילוד בסבון חום וליפה

תינוקה של אחת הנשים הצעירות שצבע עורה כהה מאוד-מאוד, כמיטב היפהפיות הגמביאניות, מונח על רגליה של אישה אחרת השלוחות קדימה על גיגית. האישה המבוגרת, המיילדת הכפרית, תוך צחקוקים ודיבור בשפה הלא מוכרת מפשיטה לאט את התינוק מהבדים הכרוכים על גופו. 

באתי כאמור לראות איך נשים מבוגרות, זקנות השבט, מלמדות את הצעירות לטפל בתינוקות. במקרה של הכפר הזה, המנחה היא המיילדת הכפרית. היא מפשיטה את התינוק ולידה מחכים סבון חום וגס העשוי מחומרים מקומיים וליפה מפלסטיק - כמו שיש לנו במטבח. בדלי שלידה מים פושרים, וזו תהיה המקלחת היומית, האמבטיה שלה זוכים כאן בכל בוקר תינוקות מגיל שבוע ועד חצי שנה.

היא מקרצפת את התינוק בזמן שהצעירות מדברות ומקשקשות סביבה. אם אחרת חולצת שד, ולא מכסה אותו באף סינר חונק. היא מניקה את התינוק עד שיגיע תורו לאמבטיה ולעיסוי.

המיילדת מסיימת את המקלחת ועוברת לעיסוי המסורתי. האם הצעירה פותחת קופסה ובה חמאת שיאה, ובתנועות מיומנות מתחילה המיילדת במריחת החמאה באזור הטבור שנשר רק לא מזמן. היא עוברת לעיסוי בידיים, תנועותיה בטוחות ויודעות, וכך היא מעסה את התינוק במשך 15-10 דקות. שלב אחרי שלב, היא מסבירה לאימהות מה היא עושה - והבחור הצעיר שאיתנו מתרגם לי הכל.

כשחזרתי לארץ הראיתי את הסרט לאוסטיאופת ידוע. הוא נאנח ואמר משהו כמו "אני למדתי במשך כמה שנים טובות את מה שהזקנה האנלפבתית הזו יודעת כבר מזמן".

במהלך העיסויים והישיבה בחברותא הסבירה לי המיילדת את שיטות העבודה הפשוטות שלה, ואיך קיבלה את הידע מאמה, שקיבלה אותו מסבתה וכן הלאה. היא מסבירה שלידה היא תהליך טבעי ובריא, בדיוק כפי שהגדיר זאת ארגון הבריאות העולמי.

האמבטיה היומית, עם סבון חום וגס וליפה. גמביה(צילום: ציפי מונט)

שיטות עבודה פשוטות. מיילדת במדגסקר(צילום: ציפי מונט)

מצב התברואה מסבך הכל

ברוב רובם של המקרים, ההריון אכן בריא וגם הלידה מתרחשת באופן טוב וטבעי. כ-10% מהמקרים הם פתולוגיים: מבעיות בריאות מינוריות של התינוק ועד בעיות קשות וקריטיות שעשויות לנבוע ממצב בריאותה של האם או סיבוכים אחרים. בעולם המערבי, הודות לתזונה ולתנאי המחייה הטובים, הסיכויים להריון תקין וללידה טובה הם גדולים. במקומות הנידחים באפריקה תנאי התברואה והתזונה הקשים מוסיפים סיכונים למצבים שעלולים להסתבך גם כך.

מה שהבנתי באותו בוקר קסום בין התרנגולות והאחווה הנשית השלווה בכפר הפשוט, הוא שבעצם הטבע הוא אותו הטבע. אחד התינוקות פעה חלושות בזמן הרחצה, והמיילדת הסבירה שהוא חולה לב וכנראה לא ישרוד זמן רב. הלב נחמץ , ברור. שלחתי מבט תוהה אל האם היפהפייה הלבושה בבגדים צבעוניים מרהיבים כמו כל נשות גמביה, ומעיניה נשקף עצב עמוק.

ואז הבנתי שבבסיס מצבנו דומה: זאת אומרת, התינוק הזה נפל בדיוק בסטטיסטיקה של הפתולוגיות הצפויות כדרך הטבע, אבל אצלנו התינוק אולי לא היה נולד, כי ההורים היו מחליטים להפסיק את ההריון, או שלאחר הלידה הוא היה מנותח ומבריא. כאן, באינסוף האפריקני, מערכת הבריאות קיימת באופן רופף במיוחד.

מבחינה סטטיסטית כולנו אותו הדבר, וההבדל הוא היכולת לטפל בפתולוגיות האלה. לכן הסטטיסטיקות של תמותת אימהות ותינוקות שם כל כך מחרידה - אימהות ותינוקות בגמביה מתים פי 40 יותר מאשר בעולם המערבי, וישראל בתוכו. כל אישה מהרבות שפגשתי בגמביה חוותה מות תינוק שלה, של חברתה או של שכנתה.

תנאי התברואה ירודים. חדר לידה באפריקה(צילום: ציפי מונט)

סטטיסטיקה מחרידה של תמותת אימהות ותינוקות. מונט והמיילדת(צילום: ציפי מונט)

הגוף יודע את הדרך

הידע העתיק של המיילדת הזקנה הנהדרת הזו היה מרגש. הא משתמשת בצמחי מרפא רבים לכל מיני מצבים בלידה, והיא מכירה את מהות הלידה הפיזיולוגית שבה פשוט צריך לתת לדברים לקרות. הגוף יודע את הדרך! זה דבר ששכחנו בעולמנו המודרני. כל אחת מאיתנו יודעת ללדת, עם קורס הכנה ללידה או בלי. אם רק ניתן לגוף לעשות את שלו, גם אם נהיה לבד - פשוט נדע ללדת.

אני תמיד שואלת את הנשים שאני עובדת איתן: חוץ מלקיים יחסים פעם אחת או הרבה פעמים, מה את עושה בשביל ההריון הזה? התשובות כולן מדברות על תמיכה בהריון: "אני נחה", "אני מתעמלת", "אני אוכלת טוב". אבל כדי לגדל את הכליות, העיניים והרגליים של התינוק שבבטן אנחנו בעצם לא עושים כלום, והגוף/הטבע/אלוהים עושים את העבודה.

ואז אני שואלת: אם בזה אנחנו בטוחות, למה אנחנו פתאום לא סומכות על עצמנו? איך הגענו למצב שבו אנחנו מפקידות את כל כולנו למירוץ הבדיקות והמתח האינסופי? איך איבדנו את הביטחון ואת המבט הפנימי הזה שבתוכנו? הרי כל אמא יודעת שבבטן היא יודעת את התשובה, ואם היא מהססת יש לה מה לעשות.

אני פוגשת במצבים של חוסר אמון בסיסי בעצמנו. איבדנו את מקורות הידע שאינו מדעי, את מקור הידע שעובר מדור לדור, מאישה לאישה. איבדנו אותו ידע שאין לו הסבר אלא "אני פשוט יודעת".

מיילדת (מחזיקה בתינוק, נכדה) במדגסקר וסביבה נשות הכפר(צילום: ציפי מונט)

להציל את הידע העתיק

השהייה בגמביה הייתה עמוקה ומטלטלת. אי אפשר להיות אדישים לארץ הזו, שהכל מוקצן בה: החום, הצבעים, הכל גדול - העצים אדירי צמרת, הנהר עצום, האנשים כהים נורא, הנשים לבושות בצבעוניות ססגונית, החיוכים ענקיים. כשחזרתי דרך ברצלונה, בשירותים בשדה התעופה, נגעתי כולי נפעמת ברצפת השיש המבהיקה. בלידה שליוויתי כשחזרתי לארץ כמעט נישקתי כל רופא ומיילדת שנכנסו לחדר.

אבל את הידע העתיק על הריון ולידה, הידע שנמצא עדיין ברשות הנשים המבוגרות ברחבי העולם, את הידע היקר מפז הזה אני מרגישה שאני חייבת להציל. הדאיות, המיילדות הערביות, מתות מזקנה. הדאיה האחרונה בירדן מתה לפני שלושה חודשים והיא בת מאה. אותה לא הספקתי לפגוש. הריננזאזות במדגסקר, שאיתן ביליתי בלידה בלתי נשכחת, הולכות ונעלמות. המיילדות הזקנות בצפון תאילנד, שהגיעו לשם בשנות ה-70' בבריחה הגדולה מאימת המלחמה בבורמה, המיילדות הזקנות האלה שפגשתי בדרך-לא-דרך פחדו לדבר איתי, כי הממשל ממגר כל התנהלות שאינה ממסדית בנושא הלידות.

הידע המודרני חשוב, אבל שילובו עם הידע העתיק חשוב לא פחות. 

הכותבת היא אנתרופולוגית, דולה, מורה ליוגה להריון והכנה ללידה, יוגה תרפיסטית, חברה בארגון מורי היוגה ומומחית לחינוך לגיל הרך