שנה טובה אינדי, וברוך הבא לעולם האמיתי

בראש ובראשונה - מארינה מקסימיליאן. זמרת שעבור מרבית הישראלים נולדה על המסך, במסגרת "כוכב נולד", וגם היום עדיין שוחה היטב בזרם המרכזי, עם סיקור רכילותי על אודות גירושיה, קמפיין דוגמנות, ייצוג ב"טדי הפקות" ועוד. אלא מה? שהמוזיקה שלה היתה תמיד מתעתעת. מפתיעה. מקורית. שונה מהשטאנץ. ולכן ההשתתפות שלה באינדינגב היא מוזרה וטבעית, כמעט באותה מידה.

הלאה. באינדינגב תוכלו לפגוש גם את אסתר רדא. נכון, כמוזיקאית השם שלה מוכר בעיקר ליודעי דבר. אבל כשחקנית, היא הספיקה לשחק בערוץ הילדים ("דאוס"), ערוץ 2 ("המיוחדת") ובמחזמר "הלהקה" שהוצג בתיאטרון הבימה. בקיצור - לא בדיוק פרח הקיר הטיפוסי שנהג להגיע לעולם האינדי.

גם אביב גדג' שיופיע באינדינגב הוא אמנם לא מפלצת מיינסטרים, אבל בהחלט נהנה ממוניטין שיצא כבר אל הרבה מעבר לגבולות האוזנבר. יש לו שירים בגלגלצ ("החלל הריק"), הוא בוגר להקה שיצרה פה מיתולוגיה (אלג'יר) ובאופן כללי - מוזיקאי מוכר ומוערך גם בקרב מאזיני מיינסטרים.

לנגב ידרימו גם הפליינג בייבי, הרכב רוק שמורכב מגבע אלון - כוכב לכל דבר, גדי אלטמן - שכבר ידע להיטים וניסה את מזלו ב-"The Voice", ואיסר טננבאום - המתופף של רוקפור. ואם כבר מזכירים את רוקפור, גם הם השנה באינדינגב - והרי מדובר בלהקה שראתה הכל. מלהיטי רדיו ענקיים בניינטיז, דרך קריירה בינלאומית מרשימה ועד לעבודה עם הסלב מספר אחת בארץ - נינט טייב.

ואפרופו נינט. היא לא כלולה בתכנית הפסטיבל, אבל מגלמת בעצם הביוגרפיה שלה את טשטוש הגבולות ההולך וגדל בין הז'אנרים. מצד אחד, זמרת אינדי בועטת שצורחת את נשמתה על הבמה ומייצרת מוזיקה שממש מתאמצת לא להיות קומוניקטיבית. ובאותה נשימה - סלב על, המתפרנסת מקמפיין של הלבשה תחתונה. אז מה היא, בעצם? שניהם. כמו ששר פעם זמר המיינסטרים עם נשמת האינדי מאיר בנאי - יש בה מזה, וגם מזה. ופתאום מתברר שזה אפשרי לגמרי.

וגם הולך ומתפשט. קחו את ריף כהן, למשל. זמרת שכותבת ושרה בצרפתית, היתה חברה במקהלת "גבעול" שפנתה למיטיבי שמע תל אביביים, הופיעה במועדון "הגדה השמאלית" הרדיקלי למדי, ובסופו של דבר הפכה לסוג של סנסציה במוזיקה שלנו, המפתחת קריירה בינלאומית ואפילו מפרסמת עכשיו יוגורט בטלוויזיה. אני מבטיח לכם שחבריה המוזיקאים לא מצקצקים בבוז כשהם רואים אותה מלקקת את הכפית, כמו שהיו עושים עד לפני כמה שנים. להיפך, הם מתים מקנאה.

או מקרה עלמה זהר. ממש לא מזמן - יקירת גלגלצ ותגלית השנה בכל מקום ואתר. ועכשיו היא מגייסת לצורך אלבומה החדש כסף מהציבור, דרך אתר Headstart. שיטה שהיא כשלעצמה אינדי טהור. גם אביה החורג של זהר, יענקל'ה רוטבליט - מגדולי פזמונאי ארצנו - מימן את אלבומו החדש דרך הדסטארט, בשיתוף מוזיקאים כמו תומר יוסף - כשלעצמו כוכב לא קטן וחבר הבלקן ביט בוקס המצליחה. בקיצור - ערבובייה שלמה ומגניבה לגמרי, שהגיע לשיא חדש במהלך שנת תשע"ג החולפת.

והאמת היא, שזה היה תהליך בלתי נמנע. המיינסטרים שלנו הפך בשנים האחרונות לכל כך משמים, חוזר על עצמו ומדכא, כשבמקביל באינדי הלכו והתפתחו מוזיקאים מעולים וצבעוניים

כל כך, עד שהזליגה הזאת הפכה לכורח המציאות. זה עניין כימי בכלל. מילוי ואקומים וכו'. עושה רושם שמכתיבי דעת קהל, כמו מפיקי טלוויזיה, פרסומאים וכו', פשוט מתחרמנים מהאינדי שנגלה להם פתאום, כי הם כבר משועממים למוות מזמרים שנראים ונשמעים בדיוק אותו דבר.

וישנו כמובן גם צד שני לאותו מטבע. אם בעבר אמני אינדי התייחסו כמעט בבוז לניסיון "לכבוש את העולם", והעדיפו להתבצר באחוזות הקטנטנות אבל האיכותיות שלהם, הרי שבזמן האחרון נדמה שהצלחה מסחרית היא כבר לא ביטוי גנאי באיזור לבונטין. לא מקרי שפרנסי האינדינגב, שמכירים מצוין את הקהל הקבוע שלהם, הרחיבו השנה את היריעה, וטשטשו עוד יותר את הגבולות במצפה גבולות. והטשטוש הזה הוא הדבר הכי חשוב והכי יפה ששנת תשע"ג העניקה למוזיקה הישראלית.