שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חידה ומלחמה: "המרגל שחזר מהכפור"
    "את המרגל שחזר מהכפור כתבתי בגיל 30, תחת לחץ אישי עז ובפרטיות קיצונית", כתב ג'ון לה קארה על מותחן הריגול שכבש את העולם. לכבוד 50 שנים לספר, שמעון אדף, אורלי קראוס-וינר, רוני דונביץ' ואמנון ז'קונט מספרים על המפגש הראשון עם ספר המתח האולטימטיבי שנחרט בלבם

    אמנון ז'קונט : חידה עם פיוט

    את "המרגל שחזר מן הכפור" גיליתי בשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת. העולם היה אז שונה לחלוטין. בין היתר, הכל היה דו קוטבי: שתי מעצמות, שני חלקי אירופה, שתי מדינות שנשאו את השם "גרמניה", ועיר אחת, ברלין, שבעבר היתה בירה רבת-הוד, ועתה נחצתה בחומה מכוערת.

     

    זאת היתה התפאורה לספר הריגול שכתב סופר בעל שם מוזר, ג'ון לה קארה (כדובר צרפתית, גיחכתי לא אחת למקרא השם, שפירושו פחות או יותר "ג'ון המרובע"). בשנים ההן התגלגלתי גם אני באותם מחוזות ומילאתי תפקיד שאיפשר לי להכיר במידה מסוימת, גם את עולם הביון הבין-גושי. מסיבה זאת, התחלתי לקרוא את הספר בתחושה של "מה כבר אפשר לחדש לי".

    אמנון ז'קונט. ספר אחד, ומחמאה מירון לונדון ()
    אמנון ז'קונט. ספר אחד, ומחמאה מירון לונדון
     

    כשסיימתי אותו - הייתי אחוז התפעמות. זאת היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בכישרונו הגדול של לה קארה, לחבר חידה עם פיוט, ריאליזם חריף וציני עם הומניזם חסר פשרות. לכך נוספה ההבנה הפסיכולוגית הדקה והחמלה שגילה כלפי דמויותיו. התוצאה היתה מרהיבה: ספר שמחזיק את קוראו בגירוי רגשי ואינטלקטואלי מכריכה לכריכה: ספר המתח האולטימטיבי. 

     

    בעולם של ספרי מתח וריגול גדושי פעולה ונטולי עומק רגשי ופסיכולוגי (לן דייטון, ג'ף צ'נדלר וכמובן גם ג'יימס בונד של איאן פלמינג) - זה היה חידוש. לה קארה היה הראשון שהוכיח שסיפור מתח יכול להתנגן כמו פרוזה איכותית, ולהתקיים גם כרומן מעמיק.

     

    לימים, התחלתי גם אני לכתוב. מבלי ששלטתי בכך, נסחפתי אל אותו סגנון, ערבבתי אותו עם סגנוני-שלי ורקחתי את ספרי הראשון "פסק זמן". למזלי, הספר הצליח מעל למשוער. הוא היה לרב מכר בישראל וגם תורגם לאנגלית. אבל שכרי בא לי מידי אדם שעד היום לא מודע לכך (בפעמים המעטות שנפגשנו לא זכרתי לספר לו זאת) ירון לונדון. באותן שנים שימש לונדון מבקר הספרות של "העיר", מקומון תל אביבי נפוץ במיוחד, שלימים הלך בדרך כל עיתון. בביקורת שכתב על הספר הצהיר לונדון כי "יש בו העגמומיות הפיוטית של ג'ון לה קארה".

     

    מאז התפרסמו על ספריי עוד ועוד מאמרי ביקורת, בארץ ובחו"ל, וחלקם גם הכתירו אותי בתואר "לה קארה הישראלי". אבל אף פעם אינה משתווה בעוצמתה לפעם הראשונה. אף אחד מהם לא שימח אותי כמו אותו מאמר במקומון התל אביבי, שהכניס אותי בפעם הראשונה אל המשבצת שבה ניצב האדם שהוא, בעיני, סופר המתח והריגול הטוב מכולם.

     

    שמעון אדף: אימה על פני השטח

    שוב ושוב עולה שאלת האידיאולוגיה שמכשירה את הדמויות בעולמות החשאיים של "המרגל שחזר מן הכפור" לפעול כפי שהן פועלות. ושוב ושוב היא נדחית בידי הגיבורים הטרגיים של הרומן, לימאס ופידלר, בשמה של איזו מעשיות, של איזו ריאליות שקשורה להשגת מטרות, לביצוע מטלות מוגדרות. ושם, במחול הזה, בדחייה של השאלה הפוליטית ובהידרשות הבלתי נמענת אליה, מצוי, בעיני, התעתוע העמוק של הרומן הנפלא הזה, וסוד הקסם שלו.

     

    כיסוי על כיסוי, בגידה בתוך בגידה - הרי זה המנגון הסיפורי של הרומן של לה קארה, התחבולה המחוכמת שלו. אבל היא לא מסתכמת ברובד הסיפורי לבדו. קל להאמין ללה קארה ולגיבוריו שהשאלה הטכנית, "אילו איומים יש להסיר?" מסווה את השאלה הפוליטית, "אילו אמצעים כשרים בידינו להסיר את האיומים הללו?". אך מה שלימאס ופידלר דוחים, ולה קארה מכיר, הוא את משמעות הטרגדיה שלהם. כי שתי השאלות גם יחד מסוות סוגיה גדולה יותר: "מהו המצב האנושי, ומה מגדיר אותו?"

    שמעון אדף. מציאות שמוכרעת על ידי אינטרסים אכזריים   (צילום: אביגיל עוזי) (צילום: אביגיל עוזי)
    שמעון אדף. מציאות שמוכרעת על ידי אינטרסים אכזריים (צילום: אביגיל עוזי)
     

    בספרות של המאה ה-19 התבטא המצב האנושי בעצמאותו של היחיד, וביחודיות שלו. ובהתאם, מה שאיים עליו היה הכפיל שלו, היצור שחשף שאין הוא ייחודי, וגזל ממנו את הבסיס להגדרתו הפרטית. מול זה, מול הכפיל, הציב רומן הריגול של לה קארה את הסוכן הכפול, מי שבוחר או נאנס לוותר על כל תוכן אישי, ולהגדיר את זהותו בהתאם למערכת שאליה הוא מנסה להשתייך. מי שאובד לחלוטין בתחפושת שעטה, ובעל כורחו מגלה את מה שאנחנו מתפתים להאמין לו ברגעי ייאוש גדולים מן העולם ומן החברה: שאנחנו פועלים בתוך מציאות שמוכרעת על ידי אינטרסים אכזריים, מציאות נטולת חסד, בתוך רשת של מניפולציות שהנוראה בהן היא האשליה של יחסי אמון, קרבה, צדקה.

     

    גרוע מכך, הכוחות הפועלים אכן זוממים נגד האדם ודרכו, דרך עיצוב הזהות שלו, אבל לו עצמו, לאדם, כיצור יחידאי, אין חשיבות. כל אחד יכול לשמש כלי וקורבן. זו, בעיני, הרלוונטיות הגדולה של לה קארה. גם אחרי שנגמרה המלחמה הקרה, גם כשטכניקות הריגול שהוא מתאר הפכו מיושנות בעידן המידע הנוכחי, נותר כוחה המנחם של פנטזיית הריגול שלו; הוא מאפשר לנו להציץ ברגעים שבו האימה הגדולה ביותר של תקופתנו הופכת לפיכחון, לפני השטח של הקיום.

     

    אורלי קראוס ויינר: מחסמב"ה למלחמה הקרה

    מגיל צעיר מאד חיבבתי ספרי מתח, במיוחד כאלה שעסקו בשירותים חשאיים. כבעלת דמיון חסר גבולות - אך פחדנית באופן אישי - זה היה המקום בו יכולתי לדמיין את עצמי כגיבורת פרשיות מרתקות, שעל הדרך תורמת גם לביטחון המדינה הקטנה ומוקפת האוייבים שלנו. זה התחיל עם ספרי חסמב"ה, בהם דמיינתי את עצמי בדמותה של תמר, סגניתו של ירון זהבי, מפקד החבורה. איתה העברתי מסרים ונשק לחברי ההגנה מתחת לאפם של קצינים בריטים מרושעים.

    אורלי קראוס-וינר. "טובים" נגד "רעים" (צילום: רותם פלדנר) (צילום: רותם פלדנר)
    אורלי קראוס-וינר. "טובים" נגד "רעים"(צילום: רותם פלדנר)
     

    אחר כך התבגרתי קצת והבנתי שהמנדט כבר מזמן הסתיים, הבריטים עזבו את הארץ והפכו לבעלי בריתנו והם נלחמים כתף אל כתף איתנו, חברי הגוש המערבי הידועים גם כ"טובים", כנגד שירותי הביון של הגוש המזרחי "הרעים". באותו שלב נחשפתי לסרטי ג'ימס בונד והמחשבה הראשונה שעלתה במוחי, אחרי שחלפה ההתמוגגות מאישיותו המלבבת של השחקן שון קונרי, הייתה שחייו של בונד יותר מדי טובים מכדי להיות אמיתיים. הרי לא יכול להיות שקיים בעולם בן אנוש שבאמת נהנה לחיות בין ניסיון התנקשות אחד למשנהו, שחי חיים שלמים המבוססים על שקר וכזב, שאינו יכול להשאר במקום אחד, להתאהב ליותר מחמש דקות - וכל זה תוך כדי לגימת איזה מרטיני חלש ומעורבב היטב שוודאי לא מצליח לסמם אותו לגמרי כדי שלא יחוש בכאב.

     

    ואז הגיע ג'ון לה קארה, עם "המרגל שחזר מהכפור" שגיבורו אלק לומס היה בדיוק אותו גבר מבוגר ועגמומי שעייף מלהיות גיבור, אך ממשיך להילחם באוייבו מהביון המזרח גרמני, כאילו כפאו שד, מכורח תחושת גורל דטרמיניסטית ורצון אישי לנקמה. כמובן שמיד חיבבתי את האיש והזדהתי איתו. מי לא יכול לדמיין את עצמו עושה את העבודה המלוכלכת כיוון שהוא מאמין שאין מישהו אחר שיעשה אותה? מאז קראתי ספרי מתח רבים, וגם כתבתי כמה משל עצמי, אבל תמיד נשארה אצלי פינה חמה בלב לאלק לומס, הסוכן החשאי הראשון עמו הצלחתי להזדהות.

    רוני דונביץ'. גדל על ברכיו (צילום: קפוצ'קינסקי) (צילום: קפוצ'קינסקי)
    רוני דונביץ'. גדל על ברכיו(צילום: קפוצ'קינסקי)

    רוני דונביץ': מגה דרמה

    לצערי, קראתי את הספר "המרגל שחזר מן הכפור". ומדוע ”לצערי“? כי אין יותר ספרים כאלה;

    מהספרים הבודדים שאני שב וקורא בהם. לו רק ניתן היה להריץ במהירות את הטקסט בספריו המאוחרים, ג'ון לה קארה היה נותר רב מכר עולמי. העלילות שלו עמוקות ומרתקות, אך הוא כותב אותן עם אותו השעון הפנימי, עמו כתב לפני חמישים שנה את "המרגל שחזר מן הכפור".

     

    אנחנו השתנינו. העולם האיטי והמאופק של 1963 הפך לבליץ מואץ וחסר רחמים של שפיכת קרביים בפומבי - מעטפת חלולה של רייטינג צווחני והמוני. לטעמי, "המרגל שחזר מן הכפור" הוא החזק והמהודק שבספריו של לה קארה. הוא אינו טורח להסתיר את אפרוריות ימיו של איש הביון. הגיבור שלו מנוגד למרגל בריטי נודע אחר - ג‘יימס בונד. לימאס שלו הוא היפוכו המוחלט גם מדמותו של ג‘ייסון בורן - כפי שמגלם אותה מאט דיימון. אפילו את המהלומות שהוא נועץ באויביו, מאיצים בחדר העריכה - והכול כדי להעצים את המתרחש ולדחוס את המגה דרמה לתוך ננו זמן.

     

    בספריו המאוחרים של לה קארה העלילות מקוריות והדמויות עמוקות, אך המטרונום הפנימי שלו מקומם באיטיותו. כסופר בז‘אנר הריגול אני מצטער על סיומה של המלחמה הקרה. העולם התקיים אז מבוהל בין שני קטביו של מגנט אדיר: מערב ומזרח, נאמנות ובגידה, טוב ורע. נפילת הגוש המזרחי שלפה את לה קארה הדג מתוך המים. הוא הניח את התשתית לספרות הריגול המודרנית, וכך, מבלי שירגיש, גדלתי על ברכיו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    stephen cornwell
    ג'ון לה קארה. רשת של מניפולציות
    stephen cornwell
    הטבות למנויים
    מומלצים