שתף קטע נבחר

מבית היתומים לסיירת גולני: החלום הישראלי של ארי

בגיל 18 גמלה בלבו של ארי בנג'מין ההחלטה לעזוב את המשפחה מאחור ולעלות לישראל לבדו ולהתגייס לשירות מלא בצה"ל. בראיון אישי הוא מספר על תקופה לא קלה, רגעים של שבירה, אבל גם על חלום גדול שהרגיש צורך עז להגשים. ציונות זו לא מילה גסה

"אני לא יודע מתי זה התחיל, אבל כאילו תמיד קיננה בי התחושה הזו שאני חייב לשרת בצבא, שאני חייב לעשות משהו כדי לחזק את העם היהודי. שלא תהיה עוד אינתיפאדה, שלא תהיה עוד שואה". ארי בנג'מין, 22, עבר כברת דרך כדי להגשים את החלום הגדול.

 

היום, כחצי שנה אחרי השחרור, הוא כבר במקום אחר, דובר את השפה, יש לו חברים, משפחה מאמצת שדואגת לו ועוד המון חלומות אחרים. אבל ההתחלה לא היתה פשוטה. ארי נולד בקזחסטן ובגיל 3 נפטרו שני הוריו. הוא עבר לגור עם ידידה של המשפחה, אך זו נפטרה כשהיה בן 7 והוא הועבר לבית יתומים.

 

 

כשהיה בן 10 התחיל בחיים חדשים שזוג אמריקני אימץ אותו והוא חזר איתם לארה"ב. אביו הוא יהודי ואמו גיורת, וארי התגייר גם הוא. הקשר לישראל, הוא מספר, לא היה הדוק. סיפורים וחדשות על המדינה הוא קרא בעיתונים ושמע מחברים, והרצון להתגייס ולשרת בצה"ל בער בו.

 

"בבית לא היה שום דיבור על ישראל, בטח לא על הצבא. אבל המחשבות רצו בראש כל הזמן", הוא מספר. "ההבנה הזו שיש אנשים שרוצים להרוג אותי רק בגלל שאני יהודי, החדירו בי את המוטיבציה הזו לחשוב על הביטחון, לא רק שלי, אלא של כל היהודים וגם של ישראל. שיניתי את הדת שלי והפכתי לא רק להיות חלק ממשפחה פרטית אלא ממשפחת עם ישראל".

 

ארי החל לחפש אחר מידע שיסייע לו להגשים את החלום, "קראתי חומרים הקשורים בנושא ואחרי שסיימתי את התיכון בדקתי איך אני יכול להתנדב לצבא. ידעתי שאני מוותר על הקולג' והולך לעשות צבא בישראל".

 

כשהגיע לארץ בדק כיצד מתנהל תהליך הגיוס. "רציתי להצטרף לסיירות השונות, אבל אמרו לי שבשביל להצטרף לסיירת אני חייב לעשות עלייה בגלל המסלול שצריך לעבור, וזה מה שעשיתי", הוא מספר.

 

בדצמבר 2009, כשהוא בן 18, עשה ארי עלייה, בעזרת ארגון "נפש בנפש".

 

משפחה לוחמת

לעזוב את המשפחה ומקום מוכר ולעבור לארץ חדשה, בלי לדעת את השפה, בלי קרובים או מישהו שיכול לתת כתף זה החלטה לא פשוטה, כל שכן ביצועה. אבל לפחות המשפחה לא הקשתה - "ההורים היו בסדר גמור עם ההחלטה. הם לא עשו בעיות, לפחות לא הרבה בעיות", הוא מוסיף בחיוך.

 

לשאלה האם לא חששו שמא הוא נוסע למקום מסוכן, הוא אומר "בכל מקום יכול להיות מסוכן, ואני בא ממשפחה של חיילים. אחותי שירתה בצבא האמריקני ובמשך שנתיים היתה בעיראק, כך שזה היה בסדר מבחינתם".

 

כאמור, לבד בישראל, בלי קרובים, אבל עם קומץ חברים, מהתקופה בה ביקר בישראל כנער. "שמרתי על קשר עם כמה חברים והם בעצם אלו שעזרו לו כשהגיע לכאן . "החברים האלו עזרו לי, דאגו לקשר ביני לבין הצבא, הסבירו לי מה צריך לעשות, לקראת מה אני הולך ובעצם עזרו לי להגשים את החלום שלי".

 

"שכרתי דירה בירושלים, עבדתי בבית קפה ואחרי זה הצטרפתי לתכנית גרעין צבר של הצופים ועברתי לקיבוץ בארות יצחק ליד פתח תקווה", הוא מספר. "שם התגייסתי, עם התכנית. אני חלק מהגרעין של 18 איש – 9 בנים ו-9 בנות עולים חדשים שעלו מארה"ב ,קנדה ומקומות נוספים. כולנו התגייסנו ועשינו את השירות".

 

כשנה לאחר שעלה לישראל, בנובמבר 2010, התגייס ארי לסיירת גולני בתפקיד צלף.

 

לגלות את הבדידות

הדרך שעבר ארי בדרך להגשמת החלום לא היתה פשוטה. "היה מאד קשה לעשות את כל התהליך הזה לבד, לעזוב הכל, להתחיל ללמוד שפה אחרת ולהתגייס לצבא. אתה צריך לעבור בין משרדים שונים, לנסות להסביר ולהבין את מה שאומרים לך מבלי שאתה מדבר את השפה", הוא מספר. "אני מניח שידעתי שזה לא יהיה קל, אבל זה לא עצר אותי, זה היה משהו שרציתי לעשות".

 

בקיבוץ היתה לו משפחה מאמצת שהיתה שם בכל דקה שהיה זקוק לה, "הם באו לבקר בשבתות, בחגים - לא משנה איפה הייתי באותו רגע, צפון או דרום, הם היו שם ותמכו. ולא רק הם, גם החברים באו לבקר והזמינו לחגים".

 

לא ויתר על החלום - ארי בנג'מין ()
לא ויתר על החלום - ארי בנג'מין

 

אבל יחד עם זאת, היו רגעים לא פשוטים, גם אם אתה לא לבד, הבדידות קיימת, הוא אומר. אמו לא יכלה להגיע לישראל על מנת לעזור לו, ולפעמים חווה רגעים קשים בהם שאל את עצמו למה הוא עושה את זה בכלל.

 

"היו הרבה בעיות בשירות ובעיות עם השפה. אבל החיים ממשיכים וידעתי שאני חי עם ההחלטה שלי. אני זה שרצה לעשות את זה, אני בחרתי בדרך הזו ואני ממשיך בה. הלכתי עם ההחלטה הזו קדימה, וגם אמרתי את זה לאמא שלי בשיחות שלנו. אני יודע שתמיד היתה את האופציה לעזוב הכל ולחזור חזרה לארה"ב, למשפחה שלי, אבל לא הייתי מוכן לוותר על משהו שרציתי לעשות מלא זמן".

 

במהלך השירות הוא קיבל חופשה מיוחדת לחודש ונסע לבקר את המשפחה, בכלל, הוא אומר, "מבחינתי הצבא נותן כלים לחיילים הבודדים להתמודד עם המצב שלהם, יש מש"קיות עליה, יש אפשרות לקבל תמיכה בכל נושא, יש אנשים שבאים לבקר ולתת תחושה שאתה לבד. אני גם תמיד קיבלתי הזמנות לבלות את החגים באירועים מיוחדים שכוונו לכל החיילים הבודדים".

 

היום, כשהוא משוחרר, הוא יודע שהוא נשאר בישראל. הוא מתכנן לבקר את המשפחה, אחרי שלא ראה אותם במשך שנה, אבל בשורה התחתונה הוא כאן כדי להישאר.

 

גם לכם יש אפשרות לחבר בין חיילים בודדים למשפחותיהם בחו"ל  - הקרן לידידות, האגודה למען החייל ואל-על חברו, יחד עם חברי מועדון הנוסע המתמיד של החברה, להתגייס למשימה ולממן טיסות של מאות חיילים בודדים למשפחותיהם בחו"ל בתקופת החגים.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
איש עם שליחות - ארי בנג'מין
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים