שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "השבר של המלחמה עדיין לא נתפס"

    "הספרים על מלחמת יום הכיפורים לא משקפים את השבר הלאומי. רק את חוויותיו של הלוחם שלא מבין את שיקולי המערכת, אבל נלחם בגבורה מתוך תחושה שגורל העם על כתפיו", אומר מישקה בן-דוד, 30 שנה אחרי שכתב את הרומן "לא ראיתי חיילים שמחים", שרואה אור מחדש

    לפני יותר מ-30 שנה, ב-1982, הופיע הספר "חיילים שמחים" בספריית "תרמיל" הצבאית, שערך ישראל הר. את הספר כתב איש מודיעין שהפך בהמשך לאיש מוסד ואחר כך לסופר מותחנים ידוע. מישקה בן-דוד. בתקופה שבן-דוד כתב את הספר, עדיין האמינה החברה הישראלית שלא ייתכנו חיילים לא שמחים בצבא.

     

    חלפו 30 ומשהו שנה, וכעת הספר רואה אור מחדש, אלא שהפעם הוא נקרא "לא ראיתי חיילים שמחים". הספר מגולל את קורותיו של מיכה, חייל מודיעין המשרת בסיני, בתחנת האזנה של אמ"ן באום-חשיבה. הספר אינו עוסק ישירות במלחמת יום כיפור, אלא מתאר תהליך התבגרות והתפכחות של חבורת חיילים צעירים, לפני המלחמה, במהלכה ואחריה. הוא מתאר חברות בין חיילים בבסיס מנותק, לצד אהבה, פילוסופיה, מלחמה, מוות.

    שמחים יותר או פחות. חיילים במלחמת יום כיפור ()
    שמחים יותר או פחות. חיילים במלחמת יום כיפור
     

    אז ראית או לא ראית חיילים שמחים?

     

    "הספר נקרא 'לא ראיתי חיילים שמחים' כבר כשסיימתי לכתוב אותו - שם שמצביע יותר על המקום שהמוות, השיחות על המוות, והתחושות לגבי חוסר התכלית בחיים, תפס בחיי הגיבורים. שלחתי אותו בשם הזה לספריית 'תרמיל' של קצין חינוך ראשי, שמהספרים שלה הייתי ניזון כחייל. העורך, ישראל הר, הציע לקצר זאת ל'חיילים שמחים', שם שאולי מתאים יותר להוצאת ספרים צבאית, ובעיקר מצביע על החלק העליז וההומוריסטי שקיים גם הוא בספר. בהוצאה המחודשת החלטתי לחזור לשם המקורי".

     

    בעקבות מה נולד הספר הזה, שהיה למעשה הספר הראשון שפירסמת?

     

    "מאז שלמדתי לכתוב אני כותב סיפורים ורשימות, והיה לי טבעי להמשיך לכתוב גם בצבא. הספר מורכב ברובו מרשימות שכתבתי לפני מלחמת יום הכיפורים. שירתתי ביחידה הרוסית של 8200 (אז 848), שאליה התגלגלתי בשל ידיעת הרוסית שלי. זו היתה תקופה משונה בבסיס המרוחק. במחלקה הרוסית בפרט, התפתח הווי שהזכיר את הווי ההיפים בשנות ה-60, הרבה שירה, מסיבות ואלכוהול, והרבה שיחות נפש פילוסופיות. כשפרצה המלחמה כבר לא הייתי שם, שימשתי כמפקד מחלקת נגמ"שי האזנה, ואחריה הקמתי מחדש ופיקדתי על בסיס ההאזנה בחרמון.

     

    "באותם ימים התחלתי לעבד את הרשימות שבידי לספר, וראיתי שאני לא מצליח למזג בין התקופה הטרום-מלחמתית ובין המלחמה והשהות בחרמון. היה לי חשוב יותר לספר על 'דמותו של החייל כאיש צעיר', על מחשבותיו, אהבותיו וחלומותיו, מאשר על המלחמה עצמה. יחד עם זאת, אני חושב שחוויות המלחמה, ובעיקר חציית התעלה לקראת סופה והשהות בחרמון המופגז, תרמו למקום המרכזי שהמחשבות על המוות תופסות בספר.

     

    בגלל המלחמה ההיא

    המוטיב של חיילים שנמצאים במקום סגור ומנותק, מרוכזים בחיים הפנימיים שלהם ומפתחים שפה וקודים משלהם, חוזר לא מעט בספרות הישראלית. מ"התגנבות יחידים" ועד לספרות ישראלית עכשווית. מה ייחד את החוויה של בן-דוד באותו בסיס האזנה בסיני, רגע לפני המלחמה? על כך הוא מסביר: "הצבא לוקח אנשים צעירים שנמצאים בתהליך של צמיחה גופנית, פסיכולוגית ואינטלקטואלית, ומטיל אותם לתוך מערבולת של עשייה, שבדרך כלל קוטעת את הצמיחה האישית.

    ספרו המחודש של מישקה בן-דוד. קיבל כותרת חדשה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    ספרו המחודש של מישקה בן-דוד. קיבל כותרת חדשה
     

    "כך קרה גם לי במשך השנה הראשונה בצבא, עד שהגעתי לאום-חשיבה. אופי החיים בבסיס, שכלל משמרת של שמונה שעות ואחריה 16 שעות חופשיות, וכן אופי האנשים, איפשרו לי לחדש את הצמיחה האינטלקטואלית שנעצרה. קיבלתי הזדמנות לקרוא, לחשוב, לשוחח עם אנשים דומים לי. החופש היחסי והעובדה שהייתי אחד משני הצברים היחידים במחלקה הרוסית, ולא ממש שקוע בהווי הרוסי שהתפתח שם, איפשרו לי להביט בעין אמנם אוהדת, אבל מעט מרוחקת וביקורתית, על מה שקורה סביבי.

     

    מיכה המספר אומר שהוא אוהב את הצבא, ושהמלחמה לא עשתה לו טראומה. לכן מוציאים אותו מגולני, הוא שפוי מדי. האם גם אתה היית חייל שמח?

     

    "ה'מילכוד' של מיכה - שאותו כתבתי לפני שהכרתי את 'מילכוד 22' - נועד להראות את המציאות האבסורדית של הצבא: מי שרוצה לשרת בגולני מוגדר כלא שפוי, כי זה לא שפוי לרצות לשרת שם - ורק מי שאינם רוצים נשלחים לשם. בספר יש עוד הרבה ביטויים לאבסורדיות של המציאות הצבאית.

     

    "קורותיו של מיכה משקפות במידה לא מעטה את קורותי. הוא רצה לחזור לגולני ולא איפשרו לו, ובמקום זה הוא הגיע לבסיס קשר מרוחק בסיני. הייתי חבר בגרעין נח"ל לפני שיצאתי לקורס טיס, וכשהועברתי לנווטות הדחתי את עצמי - מתוך כוונה לחזור לנח"ל. אבל לצבא היו תוכניות אחרות, כי היה רשום שאני דובר רוסית, ולנוכח המעורבות הצבאית הרוסית במצריים, חיפשו דוברי רוסית. כך מצאתי את עצמי בחיל ובתפקיד שלא רציתי להיות בו. הייתי חייל שמבין את צרכי המערכת ומקבל אותם, כך שלא הייתי קוטר, אבל גם לא חייל שמח".

     

    במהלך המלחמה עבר בן-דוד לפקד על מחלקת ההאזנה של אוגדה 252, הוא שירת כאמור בחרמון, וסיים את המלחמה מצפון לסואץ. "עבורי, כמו עבור מיכה, לא מדובר בתקופה טראומטית, ואת התקופה בחרמון הייתי אפילו מגדיר כמלאת עשייה וסיפוק", הוא אומר.

     

    הספר יצא לאור מחדש כעת, במלאת 40 שנה למלחמת יום כיפור. נדמה שהמלחמה הזאת היא סיפור טראומטי שאינו נגמר. מדי שנה יוצאים עוד ועוד ספרים על המלחמה, עיון ופרוזה, ואנשים ממשיכים לספר את סיפורה. בן-דוד כתב עבודת דוקטורט על ספרות מלחמת העצמאות, ולדעתו היבול הספרותי של מלחמת 48' הוא גדול לאין שיעור מהיבול הספרותי של מלחמת 73'. "תחושת התקומה הלאומית ב-48' היתה אדירה והתבטאה כמעט בכל רומן", הוא אומר.

     

    "הרומנים של מלחמת יום הכיפורים לא משקפים את השבר הלאומי אלא בדרך כלל את חוויותיו של הלוחם. ובאופן מעניין, תחושותיו של הלוחם הבודד בשתי המלחמות דומות: הוא לא מבין את שיקולי המערכת, כועס על המפקדים, ונלחם בגבורה מתוך תחושה שגורל העם על כתפיו.

     

    "גודל השבר של המלחמה נתפס רק כעבור זמן. כפי שקרה עם תוצאות הבחירות של 77',

    העם העניש את מנהיגי 73' רק ארבע שנים אחר כך. אבל מלחמת יום כיפור בכל זאת הסתיימה בניצחון צבאי מרשים, כך שתחושת המחדל המודיעיני והמנהיגותי, נמהלה בתחושת ניצחון צבאי. לא היתה תחושה חד-משמעית של כישלון וגם לא של ניצחון.

     

    "בפרספקטיבה שלי אני יכול לומר, שגם השהות מעבר לתעלה וגם השהות בחרמון היו חוויות של הצלחה, וגם לי לקח שנים להבין שמשהו בסיסי נשבר בתפיסת העצמי שלנו. הרבה ספרים על מלחמת יום כיפור הם ספרי גבורה, מהקרבות של אביגדור קהלני ברמה ועד הקרבות של יובל נריה בסיני. לצידם התפתחה הספרות הביקורתית נוסח 'המחדל', ואחר כך באה ספרות של חיסולי חשבונות".

     

    ספרו של בן-דוד נפתח במשפט הפיוטי הבא: "בגלל מלחמת יום כיפור מרמלשטיין הפסיד זיון". המשפט הזה הושמט מן המהדורה הראשונה ב-1982, אבל חזר כעת. "אני חושב שהמשפט הזה מעיד על כך שבעת כתיבתו עוד לא עיכלתי את מלוא משמעותה של המלחמה, לא רציתי ולא יכולתי לתאר את משמעותה אלא רק את חוויותיו של הפרט. אני מניח שאילו כתבתי את הספר הזה היום, הייתי מתחיל עם חוויותיהם וחלומותיהם של הגיבורים ערב המלחמה, ומתאר איך המלחמה שברה אותם. בימים ההם חסרה לי הפרספקטיבה שמאפשרת לעשות את זה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דן פורגס
    מישקה בן-דוד. "המוות לוקח מקום בחיי הגיבורים"
    צילום: דן פורגס
    לאתר ההטבות
    מומלצים