"החזרה בתשובה הצילה לנו את הנישואים"

"הזוגיות שלנו הייתה נוראית, וכללה בגידות חוזרות ונשנות ואלימות מילולית קשה. מרוב כעסים ואפילו שנאה הדדית שרק הלכה וגדלה עם השנים, ניתן היה לשכוח שבכלל היינו אי פעם מאוהבים".

מירי ואבי (השמות בכתבה בדויים) בני הארבעים פלוס הגיעו אליי לפני כשמונה שנים. המטרה שלהם הייתה להתגרש כמה שיותר מהר למענם, וכמה שיותר יפה למען שני הילדים שבבית. הם תיארו מריבות קשות שלוו באלימות מילולית ולעיתים אף פיזית, הטחת האשמות קשה שלוותה בצעקות ובקללות ואפילו אירוע שגרם לשכנים להזמין משטרה לביתם.

נראה היה שהמטרה שלהם היתה לפגוע ולהשפיל כמה שיותר האחד את השני. הם לא הצליחו לראות את בן/ת הזוג ובטח שלא את עצמם. בשלב מסוים אפילו נושאי המריבות עצמם, הפכו לשוליים. כל אחד מהם רק רצה לנצח במריבה. "אני לא אצא פראיירית!", נהגה מירי להצהיר בכל פעם שהתקוטטו זה עם זו.

למה אני צריך לחשוב כל כך הרבה?

החלטתי לפנות אליהם בניסיון להבין את שורשי הבעיה ולבחון מה מייצר אצלם רצון כל כך עז לנהוג כפי שהם נוהגים. "ממה אתם חוששים?" שאלתי, "מה חשוב לכם במערכת היחסים כרגע, ומה הייתם רוצים לשנות לקראת הזוגיות הבאה?".

השנים הביטו בי במבט מותש ועייף ובעיקר תהו למה הם צריכים לקבל כל כך הרבה החלטות. הם הסתכלו עלי המומים ורק חזרו והדגישו שלא טוב להם. הם לא הסכימו לקחת אחריות על שום התנהגות והעדיפו להטיח את האשמה האחד בשנייה. נדמה היה כי השאלות שהצפתי בפניהם רק עייפו אותם יותר.

לבסוף העידה מירי שרע לה אבל היא לא באמת יודעת מה האלטרנטיבה המוצלחת ביותר עבורה. באחת השיחות אבי ביקש בייאוש, שתגיד לו מה היא רוצה לעשות ושהשניים יסגרו את הסיפור. "למה אני צריך לחשוב כל כך הרבה?", אמר בעצב, "בין כה וכה לא יצא מזה שום דבר טוב".

למזלם של מירי ואבי חבר שהחל להתחזק סחף אותם ביחד איתו עד שהשניים חזרו ביחד בתשובה. מפה לשם מסתבר שהחזרה בתשובה הצילה להם את הנישואים! מבחינתם, הם קיבלו פנס ענקי שהאיר להם את הדרך ועשה להם סדר ברור כיצד ואיך לנהוג. על הדרך, הם מצאו אהבה משותפת לבורא עולם והצילו זוגיות שנראתה כאבודה מראש.

"כשאתה דתי, אתה אף פעם לא לבד"

שמונה שנים אחרי המפגש האחרון שקיימנו, הם מגיעים אלי, ומשתפים אותי בתהליך הרוחני שעברו ביחד. "הדת עבורנו היא דרך חיים", פתח אבי את שיחתנו המשותפת. אני מבקשת ממנו לעצור ולתת לי דוגמה, והוא לא מהסס להסביר: "תביני, בדת יש תשובה ברורה לכל דבר: בין אם מדובר באיך להתייחס לנשים, אחרי אילו ערכים ללכת... הדת היא תפיסת עולם שלמה".

"וחוץ מזה, אם משהו לא ברור לך, תמיד יש רבנים שישמחו להעניק פרשנות ולעזור. כשאתה דתי, אתה אף פעם לא לבד". נראה שאבי ומירי מצאו את הדרך לאושר הפרטי שלהם. אני מאוד שמחה בשבילם, כמובן, אך לא יכולה להתעלם מזה שהם בחרו בעצם בדרך שרק מסירה מהם את האחריות ומטשטשת את האינדיבידואל.

אבל בואו נעשה רגע סדר: לרובנו יש תפיסה של הנורמות החברתיות שעל פיהן אנחנו צריכים להתנהל בזוגיות. גם לזוגות חילונים יש נורמות ודפוס כללי של מערכת זוגית, אבל יש גם לא מעט מקום לגמישות. האפשרות לנהל את הזוגיות בצורה הטובה ביותר והחופש לעשות הכל, אולי נשמעים פתוחים ומשוחררים, אך גם טומנים בחובם אחריות גדולה.

לא קל לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר לכל אחד מהפרטים בתוך המערכת הזוגיות, כמו גם לדעת לעדכן את המודל הזה כל הזמן - כי הרי מה שהתאים בגיל 20 לא מתאים לגיל 30 למשל. אין ספק שהחופש לבחור שווה ערך לעבודה אין סופית, ועל כן, אצל הזוגות הדתיים ההתנהלות שונה בהחלט, שהרי המסגרת הזוגית מקובעת לא פעם עד שלעיתים, אם אתה לא נוהג במדויק על פי הכללים, אתה מוצא את עצמך בחוץ.

כמובן שלרבי או לרבנית יש את התשובות לכל השאלות, וכמה קל כשמישהו אחר בוחר עבורך ונושא בכל האחריות. וחוץ מזה, אם העצה לא עובדת אפשר פשוט להאשים אותו (כמה נחמד שיש את מי להאשים - אחריות מישהו?), ובכל מקרה "הכל נעשה בדברו".

האמינו בעצמכם

אבל חכו עוד רגע לפני שאתם שולפים ציפורנים ומטקבקים נגדי. ברצוני להבהיר שוב כי אינני באה לצאת כנגד הדת או כנגד האמונה. אני בעד שכל אדם יחיה איך שטוב לו. אבל זה לא אומר שצריך להסיר אחריות ולהפסיק להתמודד עם החיים שלנו. האמינו במה שעושה לכם טוב אבל אל תשכחו להאמין גם בעצמכם. וגם אם הדרך נראית קשה, אל תברחו. בסופו של התהליך, תצאו פי כמה יותר חזקים.

חברים, אני לא בעד קיצורי דרך. זה אף פעם לא מצליח באמת. ובטח שאני לא תומכת בויתור מוחלט על הרצון האינדיבידואלי שלכם. גם אם כרגע אתם לא מספיק חזקים כדי למצוא ולהבין את עצמכם, אל תאבדו תקווה. זוגיות אמורה להוות קרקע לצמיחה אישית. אל תתפשרו על פחות.

בהצלחה!

הכותבת יועצת ומגשרת זוגית