שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הפיקסיז בניו יורק: הכי טובים בלייב
    בלי קים דיל, עם מיני אלבום שנוי במחלוקת וביקורות על המניעים הכלכליים של הלהקה - "הפיקסיז" עדיין נותנים את ההופעה הכי טובה בעיר. גם כשמדובר בניו יורק, והקהל מגיע סקפטי
    יש כמה וכמה דברים מדכאים כשאתה מגרד את גיל ארבעים. משכנתא, לחץ בעבודה, כרס שמתחילה לבצבץ, השיער שמתחיל להיעלם, ו-50 גוונים של אפור על מה ששנשאר ממנו. עבור מי שאוהב מוזיקה וחי אותה כל כך הרבה שנים, מדכאת מכל היא התחושה ששום דבר כבר לא יכול לרגש או לחדש. כן, אני יודע, יש עדיין מוזיקה נהדרת - אבל עם יד על הלב, תחשבו על עשרת אלבומים הפייבוריטים שלכם, אפילו תבחרו עשרים, כמה מהם יהיו מהעשור האחרון או אפילו משנות האלפיים?

     

    כרס, קרחת ו-50 גוונים של אפור - נשכחים. הפיקסיז על הבמה (צילום: קראל לחמי) (צילום: קראל לחמי)
    כרס, קרחת ו-50 גוונים של אפור - נשכחים. הפיקסיז על הבמה(צילום: קראל לחמי)

     

    אז איך כל זה קשור לפיקסיז? כי הפיקסיז הם ההתחלה. הבסיס לכל מוזיקת האינדי (עוד לפני שקראו לזה אינדי) שהתפוצצה בשנות התשעים - ואצלי הם תמיד יהיו שם בראש. לכן למרות כל תחלואי משבר אמצע החיים, בשעה עשר למשך שעה וחצי, הזמן עבורי עצר מלכת, ואפילו חזר 23 שנים אחורה לאותו רגע קסום בו שמעתי לראשונה את בוסה נובה.

     

    תזכורת היסטורית: הפיקסיז הוקמו ב-1986 בבוסטון, והוציאו בסך הכל ארבעה אלבומים מושלמים. אחרי ריבים וחילוקי דעות (בעיקר בין קים דיל הבסיסטית לפרנק בלאק הזמר וכותב רוב השירים) הלהקה התפרקה ב-1993 כשבלאק מודיע לכולם על זה בפקס. הוא יצא לקריירת סולו לא רעה, קים דיל הצליחה יותר עם הברידרז, ג'ואי סנטיאגו היה נגן אורח עם בלאק ופרויקטים אחרים - והמתופף דייויד לאברינג הפך להיות, בשיא הרצינות, קוסם.

     

     

     

    ב-2004 הלהקה התאחדה באופן רשמי כשכל הסיבוב נמכר מראש תוך כמה דקות, ובעצם מאז - עם כמה וכמה הפסקות - הם מופיעים. שני דברים חשובים קרו לאחרונה:  קים דיל עזבה את הלהקה, כנראה ששוב בעקבות חיכוכים עם בלאק, והוחלפה ע"י קים אחרת (שאטק) - ולפני שבועיים הם הוציאו מיני אלבום חדש שהיה הטריגר לסיבוב הנוכחי.

     

    לא מעט טרוניות נשמעו על כך שהלהקה מכרה את נשמתה לכסף וזו היא מטרת הסיבוב כולו - אבל כשרואים אותם על הבמה נהנים לנגן יחד, ורמת הביצועים שלהם כל כך טובה, אז כסף או לא, סו בי איט. למי אכפת?

     

    בהופעה שהתרחשה בסוף השבוע האחרון ב-Bowery Ballroom בניו יורק, כמו בכל הופעה של הפיקסיז, פרנק בקושי דיבר עם הקהל וכמעט לא היו בה הפסקות בין השירים - שנעו בין קאברים, לכמה שירים ישנים, עד לחמשת החדשים וכמובן, הלהיטים הגדולים.

     

    שיעשו את זה בשביל הכסף, למי אכפת, הם נשמעים נהדר (צילום: קראל לחמי) (צילום: קראל לחמי)
    שיעשו את זה בשביל הכסף, למי אכפת, הם נשמעים נהדר(צילום: קראל לחמי)

     

    ההופעה נפתחה עם קאבר ללהקת הפול, שרק מעטים הכירו ואחריו קאבר נוסף, קצת יותר מוכר, של הג'יזס אנד מארי צ'יין (שהופיע באלבום Trompe le monde). זה כבר הצליח להעיר את הקהל הניו יורקי המנומנם והבלתי נדחף בעליל. בשיר השלישי (להלן הלהיט UMass) האולם התרומם, באופן יחסי.

     

    השירים החדשים טובים מאוד בהופעה, בטח ביחס לאיך שהם נשמעים באי.פי, כי כאלה הם הפיקסיז - תמיד נשמעו טוב יותר בלייב. אבל מדהים מכך היה לראות עד כמה השירים הישנים שבוצעו (קאריבו, קקטוס, ואמוס, ווייב אוף מוטילטיון וכו', שהם בני יותר מעשרים שנה), עוברים את מבחן הזמן בלי בעיה - והביצוע של כל אחד מהם היה קרוב לשלמות.

     

    פרנק בלאק, עובר את מבחן הזמן (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    פרנק בלאק, עובר את מבחן הזמן(צילום: AFP)

     

     בלטו בהיעדרם: "הקוף הזה הולך לגן עדן", ו"הנה מגיע הגבר שלך" (בתרגום עברי נשמע כמו שיר מזרחי), וכמובן ג'ייגאנטיק שכנראה לעולם לא יבוצע בלי קים דיל. ההופעה נסגרה עם Where Is My Mind, הענק.

     

    לפני שלוש שנים הפיקסיז ביטלו את הגעתם לישראל מסיבות פוליטיות. אבל אם במקרה יוצא לכם להיות באזור שלהם (בסוף השבוע הם התחילו את הסבב באירופה) - לכו על זה - זו תהיה ההוצאה הכי טובה של השנה האחרונה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: קראל לחמי
    הפיקסיז בניו יורק. היה טוב
    צילום: קראל לחמי
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים