שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פסטיבל ג'ון זורן בניו יורק: 60 גוונים של שיא
    שבוע שלם בניו יורק, כמו גם בבירות אחרות בעולם, הוקדש למוזיקאי ג'ון זורן שחגג יום הולדת 60. כל ערב קבע שיא חדש ביחס לקודמו, וזה לא רק בגלל שמייק פאטון, שישה מתופפים ועשרות אומנים ניגנו איתו ואת יצירתו. זה בעיקר בגלל שהוא מכוון חזק לבטן

    אם אזכה להגיע לגיל 60, ארצה לחגוג כמו ג׳ון זורן. עם מוזיקאים כמו מייק פאטון, טרוור דאן, סירו באטיסטה, ג׳ואי בארון ועוד עשרות אחרים - מנגנים עבורי ואיתי, בפסטיבל שלם שייערך באולמות אוניברסיטאות ניו יורק, במוזיאון המטרופוליטן, ובמרתפי ג׳אז מגניבים ואפלים.

     

    לכבוד יום הולדתו ה-60 של זורן הוכרז פסטיבל קונצרטים שנערכו לאורך למעלה מחודש בבירות העולם. בכל קונצרט נאספו מוזיקאים מכל קצוות תבל והמתמחים בשלל סגננות, לנגן את ועם זורן. האמת שהחגיגות נערכו כמעט לאורך כל השנה עם קונצרטים פה ושם בבירות אירופה. זו אגב אינה הפעם הראשונה שפסטיבל כזה מתקיים: וגם ביום הולדתו ה-40 וה-50 נערכו חגיגות דומות. גם בישראל הביא זורן את חבריו פאטון ודאן לפסטיבל בן שבוע עם הופעות רבות במקומות שונים. קומפוזיטור, מפיק, מלחין ומוזיקאי בעל דימיון ומעוף וללא גבולות, יצירותיו שנפרסות על פני אוונט-גארד, ג'אז, פאנק-רוק, קלאסי, פסי קול וסרטים מצויירים.

     

     

    השבוע האחרון של ספטמבר סימן את שיא החגיגות כשבכל ערב נערך קונצרט בעל אופי מוזיקלי שונה. באחד מהם נוגן ההרמטיק אורגן, יצירה ארוכה ומפוארת לאורגן כנסייתי שבוצעה בכנסיית סנט פול שבאוניברסיטת קולומביה. בהגדרתו, זורן הוא אמן שדוחף את הגבולות - ללא גבולות - ועוסק גם בתכנים דתיים, בסיפורי מיתולוגיה ודת, ויצירותיו מלאות הוד והדר ופאר וקדושה. 

     

    כשחלק מהיצירה השמיימית נשמע כאילו נפל זורן על האורגן בבום גדול, הקהל קפץ לאחור וכמה מהם ניסו להסתיר חיוך או צחוק תחת ידם. קשה מאד להתחמק מתחושות של פחד, יראה, עוצמה - כל אותם תחושות שכנסייה תנסה לעורר בכם.

     

    בהמשך אירח תיאטרון מילר של אוניברסיטת קולומביה את זורן לשלושה ערבים מוטרפים. כ-80 מוזיקאים בהפקת ענק עלו על הבמה שהורחבה כדי לאפשר את איכלוסם, בחלק הראשון של שלושת הערבים שנקרא - איך לא - אורקסטרא. בערב השני - צ'יימבר מיוזיק, במשך כ-3 שעות ניגנו מיטב המוזיקאים כולל טרוור דאן, ג'וש רובן, קני וולסון את יצירותיו של זורן עוצרות הנשימה.

     

    הקהל נוהר אל פסטיבל ג'ון זורן בתיאטרון מילר, ניו יורק (צילום: אלין וגנר-לחמי) (צילום: אלין וגנר-לחמי)
    הקהל נוהר אל פסטיבל ג'ון זורן בתיאטרון מילר, ניו יורק(צילום: אלין וגנר-לחמי)

     

    זורן גם לקח חלק ענק בחגיגות ולאחר כל יצירה עלה לבמה עם מכנסי חאקי, חולצת טי וציציות, להסביר, להתבדח ולתת הקדמה ליצירה הבאה. יש בו את הקסם של הפרופסור המפוזר, האמן המבריק והקצת תלוש. הוא כריזמטי ונגיש, כוכב על אנושי. ואחריו הם עולים, אנסמבל אחרי אנסמבל, מגרדים, מושכים, עוגבים, מטלטלים, בודקים גבולותיו של כל כלי נגינה.

     

    בערב השלישי והאחרון לאירוח באוניברסיטת קולומביה, נוגנו יצירות המשחקים המפורסמות שנקראות על שם משחקי ספורט, ומטרתם ליצור אווירת משחק בין המוזיקאים - ובדיוק כמו בספורט היו שם חוקים וקווים והוראות, אבל הזרימה היא דינמית וחופשית.

     

    היצירות שבאמת גרמו לקהל לעצור נשימה כללו את "שו פנג" עם שישה מתופפים שהרעימו על שש מערכות תופים במשך רבע שעה, הוקי של פסנתר, מחשב ותופים והמוזיקאים הואנג צ'ין אי עם ג'ואי בארון וקני וואלסן זה מול זה, וביניהם קריינית קוריאנית מקריאה שירה בדרמה, בלחש, לאט, מהר. פומפוזי? לגמרי, אבל הכי מרגש בעולם.

     

     

    הערב נסגר ב-23:00 בלילה במשחק המוזיקלי אותו המציא זורן - "קוברה", ובו לאורך 20 דקות, 12 מוזיקאים, ביניהם מייק פאטון, עומדים על הבמה ומחכים להוראות של המאסטרו. זורן בוחר כל אחד בתורו, ומראה להם אות לפיה הם מאלתרים, הוא מרים את האות (שנסתרת לקהל) ועוד אות ועוד ולפי האותיות הם משחקים זה עם זה.

     

    בשבת, יום לפני שננעל הפסטיבל, התקיימו קונצרטים לאורך כל היום - מעשר בבוקר ועד שמונה בערב, בכל שעה עגולה, בגלריות השונות שבמוזיאון המטרופוליטן. שיא הערב היו 15 דקות של שאגות, שיעולים, קריאות ולחישות שביצע פאטון בפתח קבר מצרי, בשעת ערב מאוחרת, לקהל של כ-200 איש שישבו על רצפת המוזיאון, בצד קירות זכוכית של שקיעת יום שבת. המיקרופון נדחף כל כך עמוק בתוך הגרון, ומוחטות עפו לכל כיוון.

     

    אם הייתי שומעת את הקטע בדיסק, סביר שהייתי מכבה אחרי דקה. אבל לראות זה, להרגיש זה, להבין - ואימת אלים קדומים, עליה נכתבה היצירה, בהחלט הורגשה. חששתי שכל רגע עומדת לרדת מרכבת אש מן השמיים ולסחוף את כולנו בתוכה. אבל זה לא קרה. בסיום היצירה, פאטון מותש, מזיע, הוא בטראנס, אין צל של ספק.

     

     

    יום ראשון היה היום האחרון לפסטיבל, וכיאה לאמן גדול שהוא גם אמן שוליים, שהוא אמן רוק וג'אז וקלאסי ואקספרימנטלי, סיים זורן את החגיגות בלה פויסון רוז', מועדון קטן ואפל עם וילונות קטיפה ובר צנוע אבל עם סטייל, המכיל אולי 150 איש. במרכז הכניסה עמד טנק מים ענק עם עשרה דגים לבנים בודדים ודג אדום אחד גדול.

     

    הערב החל עם הסונגבוק, יצירה שמעולם לא תועדה - כאב לב למעריצים. על במה פיצפונת יושב זורן, שוב במכנסי צבא, ציציות וחולצה כתומה, לשמאלו שלושה מיקרופונים עבור פאטון, סופיה ריי וג'סי האריס, לימינו סיירו באטיסטה הבאמת מתוק, קני וואלסון וג'ואי בארון בהקשה ותופים, ומולו טרוור דאן נסיך האופל בקונטרבס, מארק ריבוט יושב עם גיטרה ומדסקי עם פסנתר.

     

    הם ביצעו קטעים מופלאים ונימוחים או קשים ומהירים. שעה וחצי של קסם באולם קטן וחשוך. לאחר מכן עלו על הבמה פאטון, דאן, בארון ומדסקי לשעה וחצי של מדיטציה מוזיקלית של הפרויקט המוזיקלי שלהם, "Moonchild". באולם כל מעריצי ההארד קור של זורן ופאטון פעורי פה. מייק נכנס שוב לטראנס. דאן עם עיניים עצומות כמעט כל ההופעה, הוא הבס, והבס הוא. 

     

    קשה לתאר את התחושות שעוברות לאחר פסטיבל שכזה. בכל ערב בו התיישבתי לכתוב את רשמיי, היה המשפט הראשון "הערב היה השיא". ובאמת, בכל ערב הגיע שיא חדש. וכך נפתרה המשוואה המסתורית של זורן:  הוא עושה פילטר לכל המחשבות, החומר, הטרדות, המבנים הקיימים בחיינו, והולך ישר למצב עוברי של כאוס, יופי, סדר, בלאגן. כשזה כואב - זה תמצית הכאב, כשזה יפה - זו מהות היופי. רואים את החץ הזה של זורן? הוא יורה היישר לבטן שלכם רעל ואהבה ובכי וכאב ובסופו יש קתרזיס מוחלט. אל תקשיבו לאלבומים. קחו את הטיסה הקרובה ולכו לראות אותו.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אור אלתרמן
    פסטיבל ג'ון זורן מייק פאטון
    צילום: אור אלתרמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים