בריחת מוחות לארה"ב: ישראל ניצבת בראש

ערב פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"ד, מחקר של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מצייר תמונה עגומה בנוגע ליחס שבין מספר הסטודנטים לאנשי סגל במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. מאז שנת 1973 מספר הסטודנטים גדל פי שניים, לעומת מספר הפרופסורים. למעשה, באוניברסיטאות הגדולות יש כיום פחות אנשי סגל בכיר מאשר לפני 4 עשורים. בנוסף, מתברר כי ישראל ניצבת בראש רשימת המדינות שסובלות מבריחת מוחות אקדמיים לארצות הברית.

• לכתבות נוספות בערוץ הלימודים
  

המחקר, שנערך על ידי פרופ' דן בן-דוד, מצביע על ירידה באיכות ההוראה, שכן האוניברסיטאות עברו מהעסקת חוקרים אקדמיים שעלותם גבוהה יותר להרחבת מיקור-החוץ של ההוראה ולהעסקת מרצים חיצוניים שאינם חוקרים.

המחקר של מרכז טאוב מצא, כי בעוד שאוכלוסיית ישראל עלתה ב-133%, אוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטאות המחקר גדלה ב-157%. מספר הסטודנטים בכל מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ, לרבות המכללות, עלה ב-428%. לעומת הגידול המאסיבי במספר הסטודנטים, מספרם של אנשי הסגל הבכירים באוניברסיטאות המחקר עלה ב-9% בלבד, בעוד שהשינוי הכולל בסגל האקדמי הבכיר בכל המכללות והאוניברסיטאות היה עלייה של 40% בלבד.

במשך 35 השנים האחרונות מספר אנשי הסגל הבכירים בשתי האוניברסיטאות המובילות בישראל לא רק שלא גדל, אלא אף הצטמצמם. כראיה לכך, בשנת 2010 היו 17% פחות משרות סגל בכיר באוניברסיטה העברית מאשר ב-1973 ו-26% פחות משרות באוניברסיטת תל אביב. גם הטכניון איבד למעלה מרבע, דהיינו 26% ממשרות הסגל הבכיר שהיו לו לפני כארבעה עשורים.

איך ממלאים את החסר? מיקור חוץ

כאמור, המחקר מצביע על גידול במספר הסטודנטים לכל איש סגל בכיר בין השנים 1977 ו-2010. פרופ' בן-דוד מסביר כי "המצב גרוע בהרבה מכפי שמשתקף ממספרים אלו, כשמדובר בסטודנטים הלומדים כיום לתארים מתקדמים ובאפשרות להעברת הממצאים העדכניים ביותר מחזית הידע לדור הבא של החוקרים".

במחקר נמצא כי מספר הסטודנטים לדוקטורט, ביחס למספר אנשי הסגל הבכיר, עלה מרמה של פחות מסטודנט אחד ליותר משני סטודנטים לכל איש סגל. מספר הסטודנטים לתואר שני, לכל איש סגל, גדל פי ארבעה, מ-2 ל-8.

לטענת פרופ' בן-דוד, על מנת למלא את החסר בהוראה, אוניברסיטאות המחקר פנו למיקור חוץ. המחקר של מרכז טאוב מוצא שהאוניברסיטאות צירפו לשורותיהן מורים מן החוץ במספרים הולכים וגדלים, על חשבון הגידול הנדרש במספר אנשי הסגל הבכיר בעלי הקביעות או במסלול קביעות.

בשנת 1986, למשל, שיעור המרצים מן החוץ עמד על 13% מכלל אנשי הסגל הבכיר. עד שנת 2010 עלה שיעור זה לכדי 46%, כלומר כמחצית מכלל אנשי הסגל הבכיר.

פרופ' בן-דוד טוען שלפתרון החסכוני הזה יש שתי השלכות שליליות. "הראשונה היא הידרדרות באיכות ההוראה שסטודנטים זוכים לה, בעיקר כשמדובר בתארים מתקדמים, המתבצעת בידי אנשים שאינם עוסקים באופן פעיל במחקר מתקדם. השנייה היא שייתכן שאלו המשמשים היום כמורים מן החוץ התכוונו להמשיך במסלול מחקרי בתום לימודיהם, ולפתח קריירה אקדמית, אך המחסור הגובר בתקני סגל בכיר באוניברסיטאות המחקר של ישראל, יחסית למספר תלמידי המחקר המסיימים, גרם לרבים מהם לנטוש את המסלול המחקרי או למצוא משרות מחקר בחו"ל".

בריחת המוחות - ישראל בראש הטבלה

המחקר של מרכז טאוב מראה, כאמור, שישראל ניצבת בראש רשימת המדינות שסובלות מבריחת מוחות אקדמיים לארצות הברית, כאמור. זאת, בסדרי גודל גבוהים משמעותית משאר המדינות.

נתוני בריחת המוחות החריפו במיוחד בשנים האחרונות: בין השנים 2003 ל-2004 היו 25 מרצים ישראלים בארצות הברית על כל 100 אנשי סגל בכיר בכל האוניברסיטאות והמכללות בישראל, בהשוואה ל-1-4 מרצים זרים באוניברסיטאות אמריקאיות מכל שאר מדינות העולם, על כל 100 במדינת האם.

עד שנת הלימודים 2008-2007 פרופ' הצטמצה בריחת המוחות האקדמיים ממרבית המדינות לארה"ב, בעוד שבריחת המוחות מישראל לארצות הברית עלתה ל-29 מרצים על כל 100 בישראל. במדינות מערביות אחרות הממוצע נמוך בהרבה: רק 1.1 אנשי סגל יפניים, או 3.4 צרפתים, עברו לארצות הברית על כל מאה אנשי סגל שנותרו בארץ מולדתם.

"ההשכלה היא אולי התשתית החשובה ביותר של מדינה", מסכם פרופ' בן-דוד. "בישראל נמצאים כמה ממוסדות המחקר האקדמיים המובילים בעולם, והם עשויים להיות המפתח לשדרוג מערכות החינוך היסודי והעל-יסודי ולהעלאת פריון העבודה (הנמוך מאוד יחסית למדינות מפותחות אחרות-א"ב), החיוני כל כך להתמודדות במשק גלובלי מודרני.

"במהלך ארבעת העשורים האחרונים, ישראל, שכיום עשירה הרבה יותר בהשוואה למצבה בשנותיה הראשונות, עם יכולת תקציבית גדולה במידה ניכרת מזו שהייתה לה בשנות החמישים והשישים, הזניחה בהתמדה את המוסדות האקדמיים שלה, מה שמטיל סיכון הולך וגובר על עתידה, התלוי לחלוטין ביכולתה להישאר בחזית הטכנולוגיה.

"לא מאוחר מדי לשנות כיוון אך זה מחייב את ישראל להחזיר את העדיפויות הלאומיות של המדינה למסלול של העשורים הראשונים - מסלול שבסופו של דבר היה זה שאפשר לישראל להפוך למדינת הסטארט-אפ שהיא חייבת להיות אם היא חפצה לשרוד בשכונתה העוינת".