ווינסטון נתניהו

נראה כי הדימוי העצמי של ראש ממשלתנו, בנימין (ווינסטון) נתניהו, גבוה מאוד. ממש נושק לשחקים. בראיון שהעניק לעיתון "ניו יורק טיימס", הוא קבע כי מנהיגים גדולים, כמו צ'רצ'יל, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים המכריעות של מלחמת העולם השנייה תמיד בודדים. נתניהו מעלה את שמו של המנהיג הבריטי שוב ושוב בעיקר שהוא מתייחס לאובססיה הקבועה שלו - הפצצה האיראנית. באופן כמעט גלוי הוא רואה את עצמו כמנהיג היחיד שמסוגל להבין את המשמעות הקטלנית של צעדי איראן - בניגוד לרוב מנהיגי המערב, שכה דומים לבת יענה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

קמפיין היורדים ירד מהפסים / שאול רוזנפלד

אלכסנדרפלאץ פינת רוטשילד / טל לוי

השוואה זאת היא יהירה, לא-היסטורית ולא נכונה באופן בסיסי ואלה הטעמים לכך. הטעם הראשון הוא המערכת המסוכנת של הכחשת השואה. השימוש בצ'רציל הופך למעשה את איראן לגרמניה הנאצית, את טהרן לברלין, בירת הרייך השלישי, ואת מנהיגי איראן - הנשיא חסן רוחאני או עלי חמינאי - לעוד סוג של אדולף היטלר. השוואה זאת מדרדרת את משמעות שואת יהודי אירופה, הופכת אותה לעוד אירוע בנאלי ומטשטשת את הייחוד הנורא והחד-פעמי של האידיאולוגיה הנאצית הרצחנית והטוטאלית כלפי העם היהודי. איראן היא מדינת אויב שעלולה להיות מסוכנת למדי אבל היא לא חושבת על ישראל במושגי הצורך המוחלט להשמיד את אחרון היהודים למען גאולת היקום. ההשוואה "הצ'רצ'יליאנית" הביאה לזילות השואה ואנו, כיהודים וכישראלים, חייבים לערוך מאבק נגד הראייה השטחית הזאת.

ווינסטון צ'רצ'יל ואשתו (צילום: getty images imagebank)

בני הזוג נתניהו. ההיסטוריה לא חוזרת (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

השוואת נתניהו דומה להשוואה שערך מנחם בגין בין יאסר ערפאת לבין היטלר, במיוחד בימי מלחמת לבנון. באותם ימים ענה לו עמוס עוז: "לא. אדוני, המשל שלך אינו דומה לנמשל, וההשוואה עצמה מעידה על עיוות נפשי חמור. הדחף הזה, להחיות לחסל את היטלר שוב ושוב, הוא פרי מועקה אשר המשוררים יכולים לתת לה ביטוי אבל אצל המדינאים היא סכנה העלולה להוליך אותם לדרך איומת סכנות" ("ידיעות אחרונות", 21 ביוני 1982).

הטעם השני הוא שצ'רצ'יל ערך את מאבקו בעיקר בתוך מפלגתו שלו, המפלגה השמרנית. הוא נאבק עם נוויל צ'מברליין, שהיה ראש הממשלה מטעם מפלגתו, ועם הלורד הליפקס, שהיה שר החוץ הראשון בממשלתו (מאי-דצמבר 1940), שתמך במגעים עם היטלר כדי להגיע להסכם שלום נפרד. באופן לא מודע, נתניהו הופך את יריביו במפלגתו בנוגע לאיראן לסוג של צ'מברליינים. הראייה האבסורדית הזאת נובעת מיהירותו הגדולה - רק אני מסוגל להבין את האמת הנוראה. רק אני.

הטעם השלישי הוא שצ'רצ'יל היה מנהיג שהיה מסוגל להחליט החלטות קשות תוך היכולת הנפשית לסכן את מעמדו הפוליטי. גם אצלנו היו מנהיגים שקיבלו החלטות גורליות - דוד בן-גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין. נתניהו הוא לא דמות כזאת - מעולם הוא הציג עמדה ברורה וחד-משמעית שעלולה לסכן את דיור החינם של הזוג המלכותי ברחוב בלפור. תכונתו הדומיננטית כראש הממשלה היא שרידות - הרצון לרצות את הכול כדי להישאר ליד עגל הזהב של השלטון. הוא מעולם לא הפגין תעוזה ואומץ לב. היכן נתניהו והיכן צ'רצ'יל ויותר מזה - הפער בין צ'רצ'יל הצבעוני והאופטימיסטי לבין נתניהו הקודר, האפור והחרדתי שמסוגל לנבואת אך ורק נבואות זעם.

יש נקודת דמיון אחת ביניהם: שניהם מעשנים סיגרים שעולים הון תועפות. זה הופך אותו לנהנתן ידוע אך לא למנהיג שהציל את התרבות המערבית מהברוטליות הנאצית.

פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il