כשהמילים נתקעות: מיומנה של מגמגמת
כשהיתה בת 11 הופיע אצל אושרת סער גמגום שהפך לחלק מהמציאות היומיומית והלא-קלה של נערה מתבגרת. עם הזמן למדה לחיות איתו בשלום ואף מצאה את הקול האמיתי שלה בשירה. "כשמשלימים עם הבעיה, קל יותר להתמודד איתה" - היא אומרת
כשאני שרה, אף אחד לא יודע עם מה אני מתמודדת. כשאני מחייכת, אף אחד לא מבחין בקושי שלי. כשאני שותקת, אין שום בעיה. אך כשאני מתחילה לדבר, נתקעות לי המילים.
שמי אושרת סער, בת 22 ממושב חדיד - אני בחורה רגילה, בריאה ומלאת שמחת חיים ואני מגמגמת. קשה להסביר את הגמגום למי שלא חווה זאת. תנסו לדמיין שיש לכם המון מה לספר, אבל זה לוקח יותר זמן ולפעמים אפילו מייאש. בראש שלי אני משתמשת במילים גבוהות, אבל בדיבור זה קשה יותר. מה שקל יותר להגיד - יוצא, מה שקשה - נשאר בראש. דמיינו את עצמכם מנסים לומר תודה למישהו שעזר לכם, אבל לפני שיוצאת המילה, הוא כבר נעלם.
אני מרגישה שבלי הגמגום החיים שלי היו נראים אחרת. אבל זה קיים וצריך להתמודד, צריך ללמוד להעריך את עצמך יותר בדברים הכי קטנים, אך זה קשה כי יש אנשים שלא מבינים ומזלזלים.
"פחדתי שיחשבו שאני מוזרה"
הגמגום הופיע בין גיל 11-12, בעיה שהיתה לא מוכרת לי ולמשפחתי, משום שאף אחד אצלנו לא גמגם. הייתי בטוחה שזה זמני, אבל כנראה שטוב לו (לגמגום) איתי. קשה להתרגל למציאות כזו ובשלב מסויים התעצבנתי ושאלתי: "מה?! התחתנתי איתך?! עזוב אותי כבר". אבל באותו הרגע, כשהתחלתי להיות מודעת לבעיה, השלמתי עם המצב וחיפשתי טיפולים ודרכי התמודדות.
בגיל ההתבגרות הייתי צריכה להתמודד עם קשיים גדולים יותר - תקופה בה מתחילים להתעניין בבני המין השני, מחפשים ריגושים, מתפתחת ומתעצבת האישיות, הזהות והתפיסה העצמית. פחדתי מתגובות של בחורים, פחדתי שיחשבו שאני פחות טובה מכל בחורה אחרת, שלא יקבלו אותי בחברה, שיחשבו שאני מוזרה, שילעגו, שיורידו לי את מעט הביטחון שנשאר.
כמו תמיד, הגשם יורד בכל השדה באותה כמות ובאותה עוצמה, ובכל זאת, שם צומח קוץ וכאן שושנה. יש אנשים חסרי מודעות ויכולת להתמודד איתנו (המגמגמים), וזה התפקיד שלנו לגלות הבנה ולעזור להם להבין טוב יותר מזה גמגום.
עם הגיל למדתי להדוף משפטים שנזרקו לעברי, בהקשר הגמגום, למדתי לסנן צחקוקים ולצערי גם "חברים". נפגעתי והתחשלתי. כשנפלתי, קמתי חזקה פי שתיים. בשלב מסוים בחיי, הבנתי שאם אמשיך להילחם בעצמי ובגמגום, אני לא אגיע לשום מקום. לכן, בשלב מאוחר יותר, החלטתי לעצור את המלחמה הפנימית שבי, להפוך את החיסרון ליתרון, לקבל את המצב באהבה ולקבל את עצמי כמו שאני, עם הגמגום.
זה לא היה קל בהתחלה - עם החברות והמורים הכל היה שונה, הם הגבירו לי את הביטחון, הם נתנו לי מקום לדבר, העריכו, עודדו וניסו לעזור כמה שאפשר. הייתי מתחזקת את האהבה שלי בתחום השירה, כך שבכל מקום שהייתה במה, הייתי עולה לשיר. אנשים שלא מכירים אותי, היו נדהמים איך הגמגום והשירה לא מסתדרים יחד, ידעתי שהיכן שאלוקים לוקח - אלוקים נותן. אולי בדיבור אני לא הכי טובה, אבל הוא נתן לי קול ואני יודעת שאני רוצה ויכולה לרגש ולשמח אנשים.
לגלות את הקול
שנה לפני שהגמגום התחיל, הגיע אלינו לכיתה בחור עם גיטרה. הוא שר שני שירים ואז המליץ על שיעורי גיטרה שהוא מעביר. התאהבתי בכלי הנגינה הזה. הצלילים פשוט עשו לי משהו והרגשתי שאני רוצה לפרוט על הכלי הזה עד שיהרסו לי האצבעות.
רק אחרי שנתיים של שכנוע ההורים, קיבלתי גיטרה קלאסית וספר אקורדים עם כמה שירים. לא חשבתי אפילו לגשת למדריך שיסביר לי איך מנגנים או איך לומדים אקורדים, פשוט לקחתי את הספר, הפכתי אותו כמה פעמים כדי להבין מאיפה מסתכלים וישבתי שעות ללמוד את האקורדים. אני חושבת שאחרי שנה כבר ידעתי לנגן כמה שירים עם הפסקות באמצע. בגיל 16 התחלתי לכתוב שירים ולהלחין.
בגיל הזה גם הצטרפתי למקהלת האולפנה שבה למדתי. הופענו בקהילות יהודיות בצרפת, בליטא, לטביה ופולין ואני חייבת לציין שההופעות האלו נכנסו לי לרשימה של ההופעות הכי מרגשות שהשתתפתי בהן. זה היה שווה את הכל. מאז ידעתי שאני רוצה להמשיך לשמח ולרגש בשירה שלי, ושהגמגום לא יעצור אותי.
ב-2010 השתתפתי בתחרות "כוכב נולד - קולות וצלילים" של משרד החינוך עם שיר שכתבתי והלחנתי. העפלתי איתו לשלב הגמר. גם כאן החוויה הייתה ייחודית ונתנה לי ביטחון. לאחר מכן שמעתי על התוכנית "אייל גולן קורא לך" והייתי בהתלבטות אם ללכת או לא. הרגשתי שכל מה שקורה לי מכוון אותי להשתתף בתוכנית. ידעתי שאם אני נכנסת לשם זאת יכולה להיות חשיפה רצינית. בדיעבד, לא ידעתי עד כמה.
לא סיפרתי לאף אחד שאני מנסה להתקבל, מלבד למשפחה המצומצמת ולחבר. עליתי לשיר ונתתי מעצמי כל מה שיכולתי ומכל הלב. ידעתי שגם אם אני לא עוברת, הגשמתי לעצמי משאלה.
בשיחה עם השופטים אמרתי לעצמי, זה שיש לי קול יפה הם יודעים, אבל אני גם מגמגמת, ואת זה הם לא יודעים. קיוויתי שיצא לי דיבור יחסית שוטף, וכשהבנתי שזה ממש רחוק מלהיות כך, אמרתי להם שאני מגמגמת. הם היו קצת בשוק, אבל לי ירדה אבן ענקית מהלב. מה זה אבן, סלע.
רציתי לעשות את זה כדי להוכיח לעצמי שאני יותר חזקה ממה שהייתי פעם. רציתי להראות להרבה אנשים, ובעיקר לעצמי, שהגמגום הוא לא מכשול והוא לא צריך למנוע ממני לעשות משהו שאני רוצה ואוהבת. מגמגמים לא צריכים להרגיש חסרי ערך ליד אנשים אחרים, בגלל שהם חושבים שלהם יש בעיה ולאחרים אין. לכל אחד יש את הבעיה שלו. אין אנשים מושלמים. פסיכולוגית אמרה לי פעם שאנשים שלועגים לבעיות של אחרים, מנסים להחביא את הבעיה שלהם, שאינם מצליחים להתמודד איתה.
מאז התוכנית, אני מקבלת חיזוקים מאנשים רבים (גם מזרים). אני כבר לא מתייחסת לגמגום כמגבלה. השמיים הם הגבול. תעצימו את הדברים המיוחדים שבכם וכך תגמדו לעומתם את החסרונות. תעריכו ותאהבו את עצמכם. תפתחו את הפה ותהיו גדולים מהחיים.
המתכון שלי לַחיים וחיזוקים
2 כפות אינטליגנציה
2 כפות ביטחון עצמי
3 כפות הבנה
4 כפות ייחודיות
סיר שלם של חוש הומור
ערבבו הכל ביחד וכבר תרגישו לבד שהשמיים הם הגבול! כמובן שכל אחד יכול לשנות את המינונים שלו לפי הטעם.
- בתאריכים 10-16/11.2013 אמב"י (ארגון מגמגמים בישראל) מקיימים שבוע מודעות לגמגום. במסגרת הפעילות ייערכו שני אירועים לקהל הרחב, בתל-אביב 11.11 ובחיפה 13.11. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר
לפנייה לכתב/ת 
