שתף קטע נבחר

"לא מחכים לנו באירופה, אבל מכבדים אמנות"

חוב של 150 אלף שקל שלא שילמה עדיין עיריית בת ים, היה הקש ששבר את גבם של מנהלי הפסטיבל לתיאטרון רחוב. ליסה ג'ייקובסון וגיל בכר קיפלו את הפקלעות והילדים ועברו לצרפת. "עייפנו ממלחמת ההישרדות של אמנים בארץ. מגיע לנו ליצור ולחיות בצורה מכבדת", הם אומרים

זה נשמע כמו חלום. כמה חודשים לאחר שהגישו את מועמדותם לניהול האמנותי של פסטיבל בת ים הבינלאומי לתיאטרון רחוב, קיבלו ליסה ג'ייקובסון וגיל בכר, מוותיקי היוצרים בתחום, תשובה חיובית. במובן מסוים זו היתה כמו מתנת יום הולדת מאוחרת לקבוצת תיאטרון "ארמא", שהקימו כעשרים שנה קודם לכן. 2011 נראתה כמו תחילתה של דרך חדשה.

 

הם חלמו בגדול. הגישו תוכנית עבודה מפוארת שסימנה, לפחות על הנייר, אופק חדש לתחום יצירתי שפורח באירופה, אבל נדחק בישראל לשוליים. הם גייסו יוצרים בז'אנרים שונים והביאו גם קולגות מאיטליה, גרמניה, בולגריה ובלגיה כחלק מהחזון לייצר שיתופי פעולה בינלאומיים. השנה הראשונה היתה רוויית מהמורות, אבל תוצאותיה הניבו פרי.

ג'יקובסון ובכר. מגיע לנו לחיות וליצור בכבוד (צילום: טל גליק) (צילום: טל גליק)
ג'יקובסון ובכר. מגיע לנו לחיות וליצור בכבוד(צילום: טל גליק)
 

בשנה העוקבת כבר הציגו את התוכנית החדשה בפני עשרות עיתונאים שפקדו לראשונה את האירוע. היקף הפסטיבל היה חסר תקדים וכך גם הכיסוי התקשורתי. על פני השטח נראה היה שמדובר בהצלחה גדולה, אבל מאחורי הקלעים המצב היה שונה בתכלית. לצד התמודדויות מול עיריית בת ים, שלטענתם הצרה את צעדיהם, נאלצו להתמודד גם עם כעסם של יוצרים שהשתתפו בפסטיבל הקודם ושכרם לא שולם.

 

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה עיכבה עיריית בת ים תשלומים ליוצרים, אולם עבור המנהלים האמנותיים החדשים, יוצרים עצמאיים שמכירים מקרוב את מלחמת ההישרדות הכלכלית בשוק האמנות הבלתי אפשרי בישראל, האור האדום התחיל להבהב בעצבנות. אז הם עוד לא ידעו שגם על שכר עבודתם יצטרכו להיאבק.

"אין שום אפשרות ליצור בארץ בלי לקרוס כלכלית" (צילום: אילנית סוויסה-אידלמן) (צילום: אילנית סוויסה-אידלמן)
"אין שום אפשרות ליצור בארץ בלי לקרוס כלכלית"(צילום: אילנית סוויסה-אידלמן)

150 אלף שקלים - זה הסכום הכולל שחייבת עיריית בת ים למנהליו האמנותיים היוצאים של הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ברחוב. עבודתם של השניים, יש להדגיש, החלה כבר בחודש אוקטובר 2012. בחוזים המקוריים, שנחתמו מול החברה העירונית "חוף בת ים ליזמות ולפיתוח", אמור היה התשלום האחרון להתקבל ביולי. בעירייה כופפו את ידיהם ובסופו של דבר נדחה התשלום האחרון לספטמבר. עד לרגע זה, כאמור, לא התקבל ולו תשלום אחד מהסכום הכולל. פניות חוזרות ונשנות אל הנהלת החברה העירונית ומשרד מנכ"ל העירייה זכו, לטענתם, להתעלמות גורפת. "שלחנו כמה וכמה מיילים בעניין אבל ואף אחד לא טרח אפילו לענות לנו. הם פשוט מתנערים מאתנו. זה מעליב", אומרת ג'יקובסון.

 

הפרת החוזה אילצה את השניים, הורים לשלושה, לכרסם במעט החסכונות שנשארו כדי להתקיים. אחרי שורה של אכזבות ובכללם ניסיון שלא צלח להקים מרכז תיאטרון בכפר האמנים בעין הוד שם התגוררו בשנים האחרונות, זה היה הקש ששבר את גבם. לפני שבועות ספורים קיפלו ג'יקובסון ובכר את עצמם, העמיסו את הילדים ועברו לדרום צרפת.

תיאטרון ברחוב: אוכלים חסכונות, מתקשים להתקיים  (צילום: טליה דן) (צילום: טליה דן)
תיאטרון ברחוב: אוכלים חסכונות, מתקשים להתקיים (צילום: טליה דן)

"אנחנו יודעים שאף אחד לא מחכה לנו באירופה עם שטיח אדום וחצוצרות. אנחנו מתחילים מאפס. אבל המנטאליות פה מבינה ומכילה את תחום האמנות שבו אנחנו יוצרים. יש פה כבוד והערכה שלא קיימים בארץ לאמנות ולאמנים ואנחנו מוכנים לקחת את הסיכון. הרגשנו שהגענו למבוי סתום בארץ. אחרי 23 שנה של עבודה קשה בלי תמיכות ציבוריות, פשוט כי עד היום לא חשבו אפילו לתקצב את התחום, התחושה היא שנסגרות לנו בזו אחר זו האופציות ליצור ואין לנו יותר לאן לפנות. הכוחות הנפשיים אוזלים ביחד עם הכסף. אפשר לשבת ולבכות ולתת לתסכול לאכול אותך. אפשר להחליט, עם כל הקושי שבדבר, ללכת הלאה", אומרת ג'יקובסון בשיחת טלפון מהכפר הקטן שבו הם מתגוררים כעת.

 

מספיק לשמוע את הכאב בקולה כדי להבין: במציאות אחרת, התא המשפחתי שהקימו בעין הוד, היה מעמיק שורש. בניגוד לאמירה הפופוליסטית של שר האוצר יאיר לפיד, שהקפיצה לפני כחודש את ישראל, הזוג הזה לא הגיע לאירופה מטעמי נוחות אלא נדחף החוצה כמו שורה ארוכה של אמנים ישראלים שלא נמצא להם בארץ מענה מספק ליצירה בתנאי בסיס ראויים. "מפיקים מעדיפים לקחת אנשים שעובדים בשביל שני שקלים. צעירים רווקים, שלא מטופלים במשפחות, אולי יכולים לעמוד בזה, אבל בשביל אנשים באמצע החיים, זה בלתי אפשרי. לא מובן מאליו לעקור ילדים למקום אחר. גיל בן 53. אני בת 47. גם זה לא פשוט, אבל לא נותרה לנו ברירה", מוסיפה ג'יקובסון. 

 

"העבודה מול עיריית בת ים (כמו גם עיריות אחרות, אבל אצלם זה היה הכי חזק) הוכיחה לנו שיש פערים עצומים בין הגישה המקצועית והמאוויים האמנותיים שלנו לבין 'הממסד' ובמיוחד בתחום של תיאטרון ברחוב - שהוא ילד חורג בישראל - עד היום אין אפילו קריטריון לתמיכות במינהל התרבות בתחום".

 

חשוב לה לומר שלא מדובר בהתבכיינות אלא בתמונת מצב כואבת, שמשקפת התמודדויות של אמנים רבים. "יש הרבה זלזול באמנים בארץ. זו האמת. אני לא רופאה, אינסטלטור או עובדת הייטק, זה המקצוע שלי, אבל בארץ זה לא נחשב גם כשיש לך תואר שני בתיאטרון. גם כשהגעת לדרגה הגבוהה ביותר שתוכל להגיע בארץ בתחום היצירה שלך, אין שום אפשרות לממש את המקצוע מבלי לקרוס כלכלית. אנחנו לא מהמפונקים. ידענו שלא נצליח להתקיים מיצירה אז לימדנו, פתחנו צימרים, פעלנו כדי לשרוד בכל דרך אפשרית ובלי להתבכיין, אבל אי אפשר לנצח את זה. בסופו של דבר אתה מגיע למבוי סתום וזה נכון בכל תחומי היצירה בארץ. אנחנו לא מוכנים לחיות ככה יותר".

 

למה את קוראת זלזול?

מלא דוגמאות. בשנת 2000, אחרי סיבוב הופעות בצרפת, הזמינו אותנו להציג בפסטיבל ישראל. זה מופע שבו אנחנו מכוסים בחמר ובגבס וביקשנו בחוזה מקלחות חמות כדי להתנקות בסופו. כשהגענו לירושלים שאלתי איפה המקלחות. נאמר לי שהמקלחות הן רק לאמנים. מופעים ברחוב לא נחשבים לאמנות. שלחו אותנו להתלבש במחסן תפאורות. לשנת 2013 ביקשו מאתנו להגיש הצעה להפקת הצגות החוצות בפסטיבל להצגות ילדים בחיפה. הם רצו 9-6 הצגות שיעשו אימפקט גדול לאורך שלושת ימי הפסטיבל. כששאלנו מה תקציב ההפקה, אמרו 10,000 שקל. מאיפה מתחילים בכלל? אנחנו חווים את זה לאורך כל השנים. יש פער נורא גדול בין היקף העשייה בארץ ליחס לאמנים".

קברט וולטיר. גם ליוצרים נוספים עוכבו כספים (צילום: natalie zeriker   ) (צילום: natalie zeriker   )
קברט וולטיר. גם ליוצרים נוספים עוכבו כספים(צילום: natalie zeriker )

היחס המזלזל שעליו מדברים השניים בא לידי ביטוי ביתר עצמה במסגרת עבודתם בפסטיבל. מוסר תשלומים לקוי, צ'קים דחויים וחובות שלא נפרעו הם לטענתם רק צד חלקי של התמונה הגדולה. "כל שני וחמישי התקבלו החלטות שונות. כל רגע שינו לוקיישנים, מה שאילץ אותנו ואת היוצרים להיערכות מחודשת. גם התקציבים שלפיהם עבדנו השתנו מרגע לרגע. הפילו עלינו תכתיבים מלמעלה, הכתיבו תכנים. מבחינה מקצועית זה היה בלתי אפשרי".

 

גם קשרים עם יוצרים מחו"ל, עליהם עמלו בני הזוג כדי למצב את הפסטיבל כאירוע בינלאומי, נפגעו. "יצרנו קשר עם קבוצות נפלאות בחו"ל אבל עד שנפתרה הסחבת בעירייה, כולם כבר היו תפוסים. נאלצנו לחפש אלטרנטיבות. האמנים שאישרו את בואם, כמעט ואיבדו את ההזמנות לכרטיסי הטיסה והמלונות בארץ בגלל שבעירייה לא הסכימו לשחרר כסף. רק עכשיו, אגב, הם קיבלו חלק משכרם. יש לפסטיבל שם מאוד רע בעולם. יודעים שבבת ים לא משלמים. בעירייה מתהדרים בדימוי של עיר שוקקת תרבות, אבל מזלזלים באמנים באופן מכפיר".

"הצילו". יצירה מקורית שהולכת ונעלמת (צילום: דניאל קורט) (צילום: דניאל קורט)
"הצילו". יצירה מקורית שהולכת ונעלמת(צילום: דניאל קורט)

ג'יקובסון מפנה אצבע מאשימה גם כלפי התקשורת. "לאורך השנים עיתונאים ומבקרי תיאטרון לא טרחו להגיע לפסטיבל. גם בשנה הראשונה שלנו בתפקיד הם לא באו. בשנה השנייה החלטנו להוציא בעצמנו עיתון ובתוכו ראיונות עם היוצרים וטקסטים על היצירות. זה למעשה המסמך התיעודי היחיד שנשאר כחומר ארכיוני. בשנה השלישית לא נותרה סיבה להוציא עיתון כיוון שעל פי דרישת העירייה, לא היו בפסטיבל יצירות מקוריות. העירייה רצתה אירוע עממי בטיילת וזה מה שנהיה. זה מאד עצוב".

 

למה רק עכשיו אתם פותחים את הפה?

"מכיוון שלפני כמה ימים גילינו שיצא קול קורא לתפקיד הניהול האמנותי של הפסטיבל הבא. זה הדהים אותנו. עוד לא סגרו את החוב איתנו, וכבר ממשיכים הלאה כאילו כלום. אנשים שמעוניינים בתפקיד צריכים לדעת מזה. לא באנו להילחם. אנחנו בסך הכל רוצים את מה שמגיע לנו וזה לא הרבה. חיכינו בסבלנות אבל אין לנו יותר ברירה. זה כסף שאנחנו זקוקים לו. היחס המתנשא וההתנערות מאתנו, עצם העובדה שאפילו לא טורחים לענות לנו, זה בלתי נסבל. באנו מתוך תשוקה לדבר, חשבנו שעם הקשרים שלנו בארץ ובחו"ל נוכל למנף את הפסטיבל, אבל אי אפשר לעשות כלום כשמצמצמים עוד ועוד את חופש הפעולה והסמכויות שלך".

"מה שהם רוצים זה ג'אנגלרים בשני שקלים" (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
"מה שהם רוצים זה ג'אנגלרים בשני שקלים"(צילום: אוהד צויגנברג)
 

 

מה היית אומרת למי שחושב להגיש מועמדות לתפקיד?

שעל הנייר נורא קוסם להיות מנהל אמנותי של הפסטיבל, אבל יש פער אדיר בין הפנטזיה לבין מה שמאפשרים לך לעשות תכלס. בבת ים מדברים בסיסמאות גדולות, אבל הן ריקות מתוכן. נכנסנו לתפקיד כי חשבנו שנוכל לדחוף ולפתח את התחום אבל לא דובים ולא נעליים. כבלו את ידינו והצרו את צעדינו. רצינו לגרום לקהל לגלות מחדש את העיר דרך תיאטרון אורבני שמתרחש במקומות מפתיעים, אבל למעשה מה שרוצים בעירייה זו חאפלה קיצית בטיילת.

הם רוצים ג'אנגלרים ופסלים חיים בגרוש וחצי ולא יצירות חדשות. בשביל זה לא צריך מנהלים אמנותיים. מספיק לפתוח את 'בידור ובמה' ולהזמין מופעים קנויים".

 

במילים אחרות לא ממש היו מרוצים מהיצירתיות שלכם?

הם חשבו שמדובר בפסטיבל 'יצירתי מדי'. אמרו לנו שחסר להם רעש, צבע ואווירת הפנינג. אמרו בפירוש: 'תתמקדו בקנייה של מופעים קיימים'. זה לא שאנחנו נגד לעשות שמח ברחוב, אבל צריך להיות איזון. זה לא יכול להיות רק זה. הפסטיבל הלך והתרחק מהמניפסטים שפרשו בפנינו ושבגללם הגשנו מועמדות לניהול האמנותי. דברו איתנו על הקמת מרכז בינלאומי, שיפעל כמעבדה לאורך כל השנה. האמנו בתמימותנו שעיריית בת ים באמת רוצה לחזק את התחום ולאפשר לו להתפתח. התבדינו. פסטיבל בת ים היה הפלטפורמה היחידה בישראל שאפשרה לאמנים ליצור עבודות חדשות במרחב הציבורי ובתקציב בסיסי. לבוא ולבטל את הפלטפורמה הזו, זה נורא".

 

מה עכשיו?

עכשיו אנחנו בצרפת. קיבלנו ויזות אמנים לתקופה של שלוש שנים מממשלת צרפת. לא הותירו לנו ברירה. עייפנו ממלחמת ההישרדות של אמנים בארץ. אנחנו חושבים שמגיע לנו ליצור ולחיות בצורה מכבדת. נראה מה יהיה.

 

מעיריית בת ים נמסר בתגובה: "מזה 18 שנה מהווה הפסטיבל עמוד תווך בעידוד תיאטרון ברחוב. עיריית בת ים פועלת ביתר שאת לשמור על רמתו הגבוהה בעזרתם של מנהלים אמנותיים מובילים. ג׳ייקובסון ובכר התקשרו בחוזה ל-3 שנים וזה הסתיים. על כן יצא קול קורא למציאת מנהלים חדשים. אנו מודים להם על פועלם. בנושא התקציב, כרוב אירועי התרבות בישראל, לצערנו ישנה תלות בתקציבים חיצוניים אשר צריכים להתקבל בעת הקרובה והנושא יבוא על פתרונו".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רענן טל
ליסה ג'ייקובסון וגיל בכר. חלמו בגדול
צילום: רענן טל
לאתר ההטבות
מומלצים