מוסררה במנהטן
תערוכת תצלומים יוצאת דופן בצ'לסי מציגה נושאים טעונים מהנוף החברתי בישראל. אבי סבג, מנהל בית הספר לצילום "מוסררה", מדגיש את מחויבותו של בית הספר לשאלות של חברה וזהות
בפתיחת התערוכה ״מוסררה מעבר לשטח ההפקר״ בגלריה אנדריאה מייזלין שבצ׳לסי בשבוע שעבר, מילאו את חלל הגלריה גברים בחליפות יקרות ונשים הדורות, מחזיקים כוסות יין ומפטפטים. קירות הגלריה, לעומת זאת, הציגו פורטרטים ומראות, כולם צילומים שנעשו על ידי בוגרי בית הספר מוסררה ע״ש נגר בירושלים, ששיקפו תכנים מורכבים של מציאות חברתית ישראלית קשה ולרוב נגועה בעוני. באחת מפינות הגלריה ניתן היה לראות את ג׳יימס סניידר, מנכ״ל מוזיאון ישראל, משוחח בעירנות עם אחד התורמים האמריקאים למוסררה, כשברקע מתבוננים על השניים דיוקנים רבי הבעה של מנהיגי תנועת ״הפנתרים השחורים״, שקמה בשכונת מוסררה בשנות השבעים במחאה זועמת על האפליה כנגד יוצאי עדות המזרח בחברה ובמימשל הישראלים.
אבי סבג, מנהל בית הספר ואוצר התערוכה, הסביר בראיון עמו בערב הפתיחה: ״התערוכה עוסקת במניפסט החברתי של בית ספר מוסררה ע״ש נגר. היא נועדה להתכתב עם הזהות שהתהוותה ומתגבשת של מוסררה כבית ספר לאמנות, שמרגע היווסדו החליט לקחת אחריות על הסביבה ולתת לסביבה להשפיע עליו. שכונת מוסררה היא מרחב מאוד מיוחד שמאפשר להבין את החברה הישראלית, את הזהויות שלה, ואת התהליכים שהיא עוברת. ההתכתבות הזו עם הסביבה היא בעצם גם התכתבות עם ההיסטוריה של השכונה ועם ההיסטוריה של החברה הישראלית״.
בשנת 2010 סבג ובית ספרו זכו בפרס אנריקה קבלין לצילום על מפעל חיים מטעם מוזיאון ישראל, פרס שמוענק בדרך כלל לצלם או צלמת יחידים. בנימוקיהם כתבו השופטים: "אבי סבג יזם בשנת 1986 את הקמת בית הספר לצילום דווקא בשכונת התפר מוסררה בירושלים. לימים הפך בית הספר למוסד לאמנות רב-תחומית. הודות לחזונו ולעבודתו הנמרצת של סבג הפך בית הספר לגורם מאחד בתוך הקהילה ולמרכז אמנותי תרבותי מוביל בעיר התורם רבות לתחום הצילום בארץ ובירושלים בפרט ואשר רבים מבוגריו נמנים עם אמנים מהשורה הראשונה בארץ ובחו"ל".
פרויקט ״הפנתרים השחורים הישראלים״, שהוצג במלואו בבית הספר ב-1998 ושרק חלק ממנו מוצג כעת בתערוכה בצ'לסי, היה הפרויקט האמנותי החברתי הראשון של המוסד והיווה אבן דרך בסימונו כמוסד מעורב חברתית המחנך ליצירה מודעת ואקטיביסטית. ארבעה פנתרים מוצגים בתערוכה: צ'רלי ביטון, קוקו דרעי, שמש כוכבי וראובן אברג'יל. ״הפרויקט נוצר", מספר סבג, "כשיתוף פעולה בין קבוצה של יוצרים, שכולם מתוך בית הספר: בוגרים, סטודנטים, מורים ואני פנינו לתושבי השכונה וביקשנו שישתפו אותנו בזכרונות שלהם מתקופת הפנתרים. התחלנו בפרויקט באמצע שנות התשעים, כשהתנועה כבר נשכחה, ודרך הפרויקט הזה התחיל איסוף חומרים ודיאלוג בינינו, היוצרים, עם תושבים מהשכונה. לאחר מכן הזמנו את פעילי הפנתרים להצטלם בבית הספר, יותר מעשרים שנה אחרי שהתנועה כבר לא היתה קיימת. רצינו לבחון אותם באמצעות המצלמה. תוך כדי עבודה הבנו שהם בעצם בשבילנו גיבורי תרבות. זו הייתה תערוכה מאוד משמעותית שהוצגה בפתיחה של פסטיבל ישראל, מקום אליו תושבי מוסררה בדרך כלל לא הגיעו אליו. התערוכה עוררה גלים לא רק בעולם האמנות אלא בכלל, מבחינה פוליטית וחברתית. אפשר היה להבין איך מחאה חברתית יכולה להתגלגל ולהפוך ליצירת אמנות, להשפיע על התודעה החברתית בעולם האמנות ועל העולם האמיתי דרך פעולה חזותית ואנושית משותפת. המחאה החברתית האחרונה שהייתה בארץ לפני שנתיים הזכירה את הפנתרים השחורים. אבל צריך לזכור שהמאבק של הפנתרים השחורים היה מאבק של המעמד התחתון, לא של המעמד הבינוני. אלו אנשים שלא היה להם מה לאכול. כשאני מדבר עם מנהיגי הפנתרים כיום הם אומרים לי ׳שמע, מה שבית הספר עשה לשכונה ולתודעה שלה אפילו אנחנו כפנתרים שחורים לא הצלחנו לעשות׳. חוללנו שינוי. אנחנו באים להגיד שחינוך לאמנות ותהליכי יצירה יכולים לחולל שינוי, זה המודל שלנו״.
לדברי סבג, להכרה הנרחבת לה זכתה אותה תערוכה היה חלק משמעותי בהחזרתם של הפנתרים השחורים לתודעה הישראלית: ״הוצאנו לאור גם ספר על הפנתרים השחורים, והוא התקבל על ידי הממסד החינוכי והפך להיות חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. אנחנו רואים איך מחאה חברתית שנשכחה על ידי החברה הישראלית (כי פרצה מלחמת יום הכיפורים, כי הם היו צעירים, כי היו כל מיני דברים להתעסק איתם) חוזרת לתודעה הציבורית הישראלית דרך פעולה אמנותית שמתחקה וחוקרת, ולאחר מכן משתלבת בתוך מערכת החינוך הישראלית״. במובן מסוים, הצגת הפרויקט כאן, בניו-יורק, טוענת אותו במשמעויות חדשות, שהרי ״הפנתרים השחורים״ של מוסררה שאלו את שמם וחלק מהאידאולוגיה שלהם מתנועת הפנתרים השחורים, שפעלה בארצות הברית החל משנות השישים ונלחמה למען זכויות השחורים ולשינוי חברתי במדינה.
התערוכה בצ'לסי מציגה עבודות של בוגרים נוספים, גם כאלו שסיימו לפני שנים וכבר ביססו לעצמם קריירה מוצלחת בעולם האמנות (למשל, יאן טיכי וגסטון צבי איצקוביץ), לצד בוגרים שסיימו בשנה שעברה ועושים כעת את צעדיהם הראשונים בעולם הזה. כך למשל יעל ברנט, שסיימה את לימודיה במוסררה ב-2010, ומאז הספיקה להציג תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן ולהשתתף בתערוכות קבוצתיות שונות, מציגה את Occupied, עבודת וידיאו בה היא מתבוננת על תופעת הזנות המתקיימת בתחנה המרכזית של תל אביב. במשך שנה ליוותה ברנט זונות באיזור התחנה המרכזית בתהליך תיעודי, שעם הזמן הפך לאישי. בסופה של אותה שנה היא צילמה עבודת וידיאו: חיבוק שלה עם עם זונה תמורת תשלום. החיבוק, הנמשך 40 דקות, מתועד בשוט אחד ומתמשך, ללא עריכה. ״החיבוק הוא אקט של הזדהות וחמלה ומבטא את רצון האמן לנטוש את העמדה המתבוננת ומתעדת שמאחורי המצלמה ולהשתתף בהתרחשות״, נכתב בטקסט התערוכה.
שתי בוגרות צעירות נוספות שנבחרו להיכלל בתערוכה הן נדיה שובלוב, שנולדה בברית המועצות והגיעה למוסררה מאשדוד, והגר אבידה, שבאה מעפולה. "זוהי דוגמה לחתך הסטודנטים המגיעים ללמוד במוסררה", אומר סבג, "לא מהמיינסטרים. רבים מהם מגיעים ממקומות פריפריאלים ולומדים דווקא בבית ספר אלטרנטיבי כמו מוסררה״. בוגרת נוספת, אור טסמה אברהם, היא הבוגרת ממוצא אתיופי הראשונה של בית הספר, ובתערוכה היא מציגה פורטרט עצמי שעשתה כשהייתה סטודנטית בשנה ג׳, ובו היא נראית מביטה ישירות למצלמה, ישובה בבגדים תחתונים לבנים של גבר: ״היא, כאישה אתיופית, פרונטלית מול המצלמה, מתריסה גם נגד החברה הישראלית וגם נגד החברה המסורתית שלה עצמה״ אומר סבג.
שיתוף הפעולה עם אנדראה מייזלין מספר הרבה על חשיבותו של המוסד. מייזלין היא דמות מפתח בקידום האמנות הישראלית בארה״ב ובעולם (ובמיוחד צילום), והגלריה שלה מייצגת בעיקר צלמים ישראלים ובהם אמנים בולטים כמו ברי פרידלנדר, טל שוחט ועופרי כנעני, אשר מציגים במוזיאונים המובילים בעולם ועבודותיהם נמצאות באוספי מפתח. בחירתה של מייזלין להציג את התערוכה של מוסררה אינה רק אקט נדיב כלפי המוסד אלא גם הבעת אמון בפועלו, באיכות העבודות של בוגריו, בעתידם ובעתיד בית הספר. העבודה המשותפת על התערוכה החלה לפני שנה. סבג מספר: ״הצגתי לה את המניפסט החברתי של בית הספר, שמתגלם בעבודות של בוגרים, בפרויקטים שבית הספר יזם, ובעבודות של בוגרים שיצאו לדרך עצמאית, והיא מאוד התלהבה מהכיוון החברתי של התערוכה והחליטה לתת בנדיבות את החלל התצוגה, מתוך רצון לעזור לבית הספר, לסטודנטים שלנו ולבוגרים שלנו. אנחנו רוצים לאפשר חשיפה לבית הספר", מסביר סבג את שיתוף הפעולה של מוסד הדוגל במחאה ומעורבות חברתית עם גלריה אליטיסטית במנהטן, "מצד אחד כן חשוב לנו להציג בגלריה מסחרית שיודעת למכור עבודות וזה היעוד שלה, לקדם יוצרים, ומצד שני, החלטתי כאוצר לשים במרכז את המניפסט החברתי ולבחור עבודות שבעיני הערך האסתטי והצורני שלהן מאוד גבוה, אבל הן עדיין מתכתבות עם שאלות ורכיבים בתוך החברה הישראלית. מבחינתי בית הספר הוא פלטפורמה קוסמופוליטית. אנחנו מקפידים על הפלורליזם ומדגישים את הזהות של המקום שמשפיעה על היוצרים ודרכה מתגבשת זהות גלובלית. אם אתה לא מוותר על הזהות שלך ומתכתב איתה הסיכוי שלך להיות קוסמופוליטי הוא הרבה יותר גדול וכך גם הסיכוי שלך להשפיע על העולם. גם מנהטן מבחינתי היא כזאת: בעוד היא המקום הכי קוסמופוליטי שיש, יש בה המון שייחודי למקום״.
כבר בערב הפתיחה נמכרו עבודות בסכום של כ-50 אלף דולר, שיוקדשו לטובת האמנים והאמנים לעתיד שלומדים בבית הספר. בקהל נצפו דמויות מפתח מעולם האמנות הישראלי והבינלאומי, ובהן, מלבד ג׳יימס סניידר, אספן האמנות המוביל ג׳וזף כהן, מפיק סדרת ״שר הטבעות״ מייקל לין, קונסולית התרבות בקונסוליה הישראלית בניו-יורק ענת גלעד, מנכ״לית עונת התרבות בירושלים נעמי בלוך-פורטיס ויו״ר סות'ביס ישראל ואירגון "ארטיס", רבקה סאקר. סאקר, אשר נשאה דברים בפתיחה, דיברה על חשיבותה העכשווית של אמנות מעורבת חברתית. לדבריה, ״בית הספר לצילום מוסררה הקדים את זמנו כאשר כבר לפני למעלה מעשרים שנה, עם הקמתו, התעסק בשאלות חברתיות והתייחס ישירות לקהילה החברתית בתוכה הוא נמצא, פעל לקיום פרויקטים חברתיים בתוך השכונה וענה לצרכים מיוחדים של האוכלוסיה הקרובה. כיום, האמנות מיחדת מקום חשוב למעורבות חברתית, לביקורת חברתית ולעשיה קהילתית. אמנים שאינם מגיבים לסביבתם באופן חברתי או פוליטי יתקשו לבסס את מקומם גם בעולם האמנות הבינלאומי״.
סבג מבקש גם הוא להדגיש שוב את חשיבות מיקומם ופעילותם של אמנים בחברה:
"התפישה שלי כאוצר ויוצר היא שדווקא לאמנים, ובטח למוסדות אמנות, יש תפקיד להשפיע, ולא לאפשר למחזיקים בעמדות מפתח להוביל את החברה לפי האינטרסים שלהם. כאשר אמן הופך להיות איש חינוך או פעיל, וממשיך לעשות את האמנות שלו, הוא תורם תרומה סגולית לחברה. הייתי שמח אם אמנים היו קשורים לכל היבט בחיים שלנו, אם אמנים היו משפיעים על הנראות של הרחובות, על השלטים, על האסתטיקה של המרחב הציבורי. שאמנים ישבו בוועדות שמחליטות על תשתיות למשל. למה לא בעצם? זה המסר, להגיד שלאמנים יש תפקיד שהוא מעבר לפן האסתטי של עולם האמנות. הם יכולים להיות בכל מיני פוזיציות ולהשפיע״.
