תיעוד מיוחד: 14 יום באיראן
ברחובות טהרן מתחבקים זוגות בגלוי ובחורות לובשות מכנסיים צמודים בלי לפחד ממשטרת המוסר של האייתוללות. החנויות מלאות בגאדג'טים ובמותגי יוקרה מערביים, אבל בטלוויזיה עדיין יש סרטים אנטישמיים. וישראל? לא מטרידה את האיראנים. שליח "ידיעות אחרונות" עם תיעוד ודיווח מאיראן של רוחאני. הכתבה המלאה - ביום שישי ב"ידיעות אחרונות"
בשבועיים שבהם חציתי את איראן מדרומה ועד צפונה, משיראז ועד לטבריז, דרך יזד, איספהן וטהרן, ראיתי הרבה מאוד פנים מחייכות. האיראנים משדרים היום אופטימיות גדולה, כאילו עברו שחרור. נגמרו שמונה השנים הרעות של אחמדינג'ד.
עוד בערוץ החדשות של ynet:
מערכת הביטחון תמליץ להפסיק ייצור ערכות מגן
הכתבת גילתה בשידור חי: יש לי סרטן
לפני חמש שנים, לקראת סוף תקופת נשיאותו הראשונה של אחמדינג'ד, ביקרתי לראשונה במדינה המרתקת הזו. איראנים ברחוב נמנעו מיצירת קשר, מחשש שמא יתברר שהתייר הלא מוכר הוא למעשה סוכן של הרשויות המקומיות. קשה היה שלא להרגיש כמו בתוך סיר לחץ, המאיים להתפוצץ.
צפו בתיעוד המיוחד מאיראן:
איראן, שאליה חזרתי כעת למשך שבועיים, השתנתה כמעט ללא הכר. דברים רבים, שהיו עד לאחרונה אסורים ונעשו רק בחדרי חדרים, מחשש מפני סוכני משטרת המוסר, מבוצעים כעת לאור יום ולעיני כול. זוגות מהלכים בחוצות, אוחזים יד ביד או מחובקים, מבלי שאיש ינסה לבדוק אם הם נשואים כדת וכדין. בתי הקפה מלאים בחבורות צעירים מעורבות - בחורים ובחורות, המעשנים יחדיו נרגילות בטעמי יין או ויסקי, לבושים במיטב המותגים המערביים, וצוחקים ללא הרף.
אנשים לא פחדו עוד לגשת אליי ולדבר איתי כזר. נהפוך הוא: הם יזמו מרצונם שיחות ומפגשים וכמעט עמדו בתור כדי להצטלם יחדיו. לכולם היה חשוב להדגיש שאיראן משתנה. כעת האיראנים כמהים למגע עם העולם החיצון, ובמיוחד עם המערב. נמאס להם להיות מבודדים ומוחרמים.
מוכרים סירבו לקחת ממני כסף במאפיות, במסעדות ואפילו בחנות תקליטורים, שבה ביקשתי לקנות כמה סרטים איראניים חדשים. המוכר בחנות סירב בכל תוקף לקבל ממני תשלום. "אתה ח'אריג'י (זר)", אמר לי בחיוך ענק, "ברוך הבא לאיראן."
הדבר שהפתיע אותי יותר מכול בביקור הנוכחי, היה היעדר תחושת מחסור. האיראנים פיתחו דרכים רבות לעקוף את העיצומים הרבים שהוטלו עליהם. רשתות מבריחים מחדירות למדינה גם מוצרים המנוגדים לרוח האיסלאם ולרוח הסנקציות של האו"ם. בשווקים התוססים ובמרכזי הקניות החדישים שנבנים בקצב מואץ אפשר להשיג סחורות מכל סוג, בכלל זה מיטב מוצרי המותרות ומותגי היוקרה מהמערב. בכל רחבי איראן מוקמות במהירות שיא שכונות מגורים חדשות, מרכזי קניות מודרניים, בתי מלון פרטיים, חלקם בדרגות פאר שלא היו מביישות אף בירה אירופית.
"קשה לראות את השפעתן היומיומית של הסנקציות," מסביר לי איש עסקים איראני, "אבל העיצומים מורגשים היטב בקרב חלקים נרחבים של האוכלוסייה. האינפלציה גואה, ערכו של המטבע המקומי מתרסק, האבטלה גוברת. בשכונות הדרומיות העניות של טהרן, שבעבר היו מעוזי התמיכה של אחמדינג'ד, מרגישים היטב בהרעת תנאי החיים. אנשים שם מוכנים למכור כל דבר שיש להם כדי לרכוש מעט אוכל."
פה ושם, המצב הכלכלי מבצבץ: במרכז איספהן ראיתי הפגנה של עובדי מפעל מקומי, שיצאו לרחובות כי לא משלמים להם משכורות; במרכז טהרן ראיתי ילדים מקבצים נדבות בין טורי המכוניות בכבישים הראשיים.
החופש להתלבש
ובכל זאת, מילה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב בשיחותיי עם המקומיים: "תקווה." אחרי שנותיו של אחמדינג'ד, איראנים רבים - בעיקר הצעירים שבהם - מרשים לעצמם להסתכל קדימה בתקווה. בשיחה עם סטודנטיות אני מנסה לעמוד על טיבה של התקווה החדשה הממלאת אותן. הן מאופרות למשעי, שערן הצבוע גולש בנדיבות מבעד לכיסוי הראש, המוחזק על־ידי סיכת פרח בד שמזדקרת מקצה ראשן. משמרות המוסר המהפכניים, שבעבר נהגו להכריח נשים להסיר איפור מעל פניהן עם נייר זכוכית או זרקו לכלא נשים שלא לבשו חיג'אב, נעלמו כלא היו. הסטודנטיות לובשות מתחת למעילים אופנתיים וצבעוניים, המכסים שני שליש מגופן, ג'ינס הדוק או מכנסי טייטס צמודים. "התקווה שלי היא לחיות כמו שאני רוצה," עונה לי אחת הסטודנטיות. "ואיך את רוצה לחיות,"? אני מקשה. "אני רוצה להיות מסוגלת להתלבש כמו שבא לי, בלי שאיש יכפה עליי משהו."
לה ולחברותיה אין עמדות פוליטיות נחרצות. כמו לא מעט מבני גילן במערב, הן מתעניינות יותר בעניינים גשמיים: אופנה, יופי, גאדג'טים חדשים.
רחובות טהרן, שיראז ואיספהן מוצפים בנשים וגברים, שאפם מכוסה בפלסטרים. ניתוחים פלסטיים הם צו השעה בקרב צעיריה של איראן משני המינים. כולם רוצים אף קטן וסולד. גם ניתוחי גבות, לבנות ולבנים, הם די אופיינים. והשתלות שיער. חנויות הבגדים כבר מציגות בפומבי בגדי נשים נועזים ביותר, בעלי מחשופים נדיבים. גם חזיות ותחתונים סקסיים מתחרה וממשי מוצגים לעיני כול.
בביקורי באיראן לפני חמש שנים חשתי בחשש אמיתי מפני תקיפה צבאית. כעת, נראה שהאיראנים כלל לא מוטרדים מאפשרות של התקפה ישראלית. מרבית האיראנים ממש לא מתעניינים בשיחות הגרעין. הם טרודים בענייני יומיום, בבעיות כספיות ומתענגים מאווירת החופש היחסי המחודשת, ששוררת במדינה.
"הכול שקרים"
ממשלו הטרי של רוחאני מיהר להתרחק, לפחות כלפי חוץ, מהתבטאויותיו האנטישמיות של אחמדינג'ד. אך רוח האנטישמיות עדיין נושבת
במסדרונות הממסד הדתי האיראני. ברשת טלוויזיה ממלכתית צפיתי בסרט האיראני האנטישמי "צייד השבת," שיצא לפני שנתיים והפך לשובר קופות. "גיבור" הסרט הוא רב "ציוני" החי בישראל ומעביר את בנו הקטן שטיפת מוח נגד "הגויים." הבן הופך למכונת רצח, שקוטלת את כל מי שאינו יהודי. למחרת בערב הוקרן סרט "תעודה" שבו רואיינו כל מכחישי השואה הידועים, שטענו כי השואה לא הייתה ולא נבראה וכי "הנאציזם היה המממן הראשי של התנועה הציונית."
ב"יצירות" הללו לא צופים בני השכבות העליונות של החברה האיראנית. אלה נמנעים מלצפות בטלוויזיה הממלכתית של ארצם ומחוברים בלוויינים לתחנות של גולים איראניים המשדרים מארה"ב, או לתחנות טלוויזיה זרות. רשמית, הדבר אסור. אך מרבית הבתים בערים הגדולות מצוידים היום בצלחת קליטת לוויינים, המוסתרת היטב מעיני זרים. "אין להמעיט בהשפעת התעמולה על השכבות החלשות, המנועות מקשר עם העולם החיצון," אומר סטודנט להנדסה, ומוסיף מיד: "למרות שכל מה שנאמר בכלי התקשורת של הממסד זה שקרים".
הכתבה המלאה תפורסם ביום שישי ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
