השעטנז של פירון

ההצעה למזג את בחינות הבגרות בלשון עם בחינות הבגרות בספרות שגויה מעיקרה מנקודת ראות ערכית, פדגוגית והן מנקודת ראות מנהלית.

מנקודת ראות ערכית מדובר בפעולה הגובלת בחוסר הכרה והוקרה בעברית. זו התעלמות מתפקידה החשוב כנושאת התרבות היהודית בכל הדורות, כסמל של ריבונות לאומית וכדבק המאחד בין חלקי העם לתפוצותיו. גם כיום, כמאה שנים לאחר מלחמת השפות, אין מעמדה של העברית בטוח - בעיקר במלחמתה עם האנגלית, השפה הגלובלית. פגיעה נוספת ביוקרתה המידרדרת עלולה להביא להכחדתה. סביר להניח שהמנהלים, המורים והתלמידים שהובילו את המאבק בעבר, יציתו אותו שוב לנוכח הפגיעה הצפויה בעברית, שכן מדובר בציפור נפשנו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

סטודנטים, מה איבדתם ברמאללה? / לב סולודקין

מנקודת ראות פדגוגית הצעת המיזוג משקפת אי-הבנה בסיסית במבנה ההוראה - שהרי בשתי דיסציפלינות שונות עסקינן. החינוך בחטיבות הביניים, בבתי הספר העל-יסודיים, במכללות ובאוניברסיטאות הוא דיסציפלינרי מעיקרו. "ספרות" שייכת לתחום האמנות ואילו "לשון" שייכת לתחום הבלשנות. כל דיסציפלינה מתאפיינת בדרכי ארגון שונות של הידע, בהן מושגי יסוד, עקרונות ודרכי פתרון בעיות הייחודיים לה. לכן מיזוג שכזה אינו אפשרי מלכתחילה.

במקרים שבהם מתקיימת הוראה אינטגרטיבית - בין עולמות ידע שונים - היא לעולם נושאית. לדוגמה מלמדים נושא מסוים כגון מזג האוויר באמצאות טקסטים מדיסציפלינות שונות כגון: גיאוגרפיה, ביולוגיה וספרות. ההוראה במקרה זה מבוססת על עקרונות בלשניים מתחום הבנת הנקרא וההבעה ורק "החומר" שאותו מנתחים באמצעות עקרונות אלה לקוח מהדיסציפלינות האחרות. בדומה לכך גם כשמלמדים ספרות בליווי ציור וקטעי מוזיקה, ההוראה מבוססת רק על עקרונות הדיסציפלינה "ספרות". במדינות שבהן מלמדים שפה וספרות במשולב - למשל בספרד ובארצות הברית - היצירות הספרותיות משמשות רק דוגמה לסוגה (ז'אנר) של טקסט והניתוח שלהן מבוסס על מושגים בלשניים.

גם מנקודת ראות מנהלית הצעת המיזוג מופרכת מיסודה. היכן תוכניות הלימוד, הספרים והמבחנים שיתאימו למיזוג שכזה? גם אם יקומו המומחים שיסכימו עם הצעת המיזוג, יידרשו להם, לפי הניסיון בארץ ובעולם, לא פחות מעשר שנים להכנת החומרים ולהכשרת המורים. ואם הכוונה לחסוך באמצעות מהלך זה לפחות מחצית ממשרות המורים, איזה ארגון מקצועי ייתן יד לכך?

נראה כי מכל זווית אפשרית ההצעה אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות פדגוגיים-אקדמיים ולא עם ערכים לאומיים-תרבותיים. הצעה שכזו נכשלה כבר פעמיים בעבר למרות מאמציהם של קובעי מדיניות שונים, בהם הפרופסורים כץ ואביטבול שכיהנו בזמנו כיושבי ראש המזכירות הפדגוגית. אמנם ההיסטוריה מלמדת שלא לומדים מההיסטוריה, אך מן הראוי ששר החינוך יחרוג מכלל זה. אי-התחשבות בניסיון העבר במקרה זה פירושה חוסר אחריות. המסקנה היחידה המתבקשת היא שההצעה למזג את הבחינות בלשון ובספרות ובעקבות זאת את ההוראה בשני המקצועות בלתי אפשרית ליישום וגם בלתי ראויה בעליל.

הכותבת שימשה בתפקיד מפקחת מרכזת (מפמ"ר) על הוראת העברית במשרד החינוך ב-15 השנים האחרונות.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il