שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סיפור על אהבה ואוכל: ספרים על הסכין
    בספרה "בית הסודות", מתארת מיכל חזון נשים שלא יכולות לבטא את רגשותיהן, אלא באמצעות האוכל שהן מבשלות. ניחוחות המטבח הצופן מסתורין הזכירו לה ספרים אחרים על עוגת כלולות, כריך מאוהב ואפרסק של פגישה ראשונה. כל הדרך מהצלחת אל הבטן, ומהלב אל הספר

    בעיראק הנשים בילו את מרבית זמנן במטבח. המטבח היה הממלכה שלהן, וכמו בכל ממלכה, גם לממלכת המטבח היו חוקים ברורים משלה. מבודדות וסגורות בתוכו, בין מכורח ובין מרצון, לעתים היו מנועות מלדבר ולהסגיר את צפונות לבן.

     

     

    הדרך היחידה שבה יכלו לדבר היתה באמצעות האוכל. דרך האוכל הן הביעו את רגשותיהן: אהבה, כעס, שנאה ופינוק. על כן המאכלים קיבלו משמעות של דרש, ולא רק של פשט. הסמבוסק לא היה סמבוסק סתם, אלא צפן בחובו סודות ורזים. הקובה, המתובלת בתבלין עלום, לחשה: "אני אוהבת אותך".

    מתוך הסרט "אדונית התבלינים". כשקוראים בספר, מריחים את הצ'ילי (מתוך הסרט) (מתוך הסרט)
    מתוך הסרט "אדונית התבלינים". כשקוראים בספר, מריחים את הצ'ילי
     

    בספרי "בית הסודות" הקשר בין אוכל לרגשות נבחן בכל פרק מחדש באמצעות מאכל אחר. וכך אומרת תפחה לבתה, צ'חלה, שבעלה התרחק ממנה: "וכשאת לשה את הבצק, תחשבי על בעלך ותגידי, 'אלוהים, כמו שהאוכל שהכנתי לו במו ידי ייכנס אל פיו ומפיו אל בטנו ומבטנו אל דמו, ככה אני אכנס אל הדם שלו ולא אצא ממנו לעולם.' ואז הוא יבוא אלייך. את תראי".

     

    גם היום סוד-הכימיה של האוכל עדיין לא פוענח עד תומו לדעתי. זה פשוט מדהים איך מזון יכול לנווט את ספינת הרגשות שלנו, לגרום לנו למצבי רוח בכל רובדי הקשת הרגשית: לשמחה, לאכזבה, לתסכול, לאושר עילאי ואפילו לאובדן שליטה. רציתי לחפש בספרים את התשובה לשאלה: כיצד לאוכל יש השפעה גדולה כל כך על חיינו הרגשיים? וזה מה שמצאתי

      

    "בביתו במדבר", מאת מאיר שלו

    מכל ספריו של מאיר שלו, "בביתו במדבר" הוא האהוב עלי ביותר. אני חושבת שקראתי אותי פעמיים או שלוש ב"לופ". הספר רווי בסיפורי הנשים, אולם הקטע שהפנט אותי יותר מכול הוא דווקא הקטע על כריך הגבינה הבולגרית שהכין אברהם הסתת. לחם שחור אחיד, ובו שוכנים יחדיו באחווה ורעות גבינה בולגרית, בצל ועגבניות. אך סודו של הכריך העשוי מכיכר לחם שלמה אינו רק במרכיביו הגסטרונומיים, אלא בסוד התשוקה שנושא הטבח, אברהם הסתת; אהבתו ותשוקתו לדודה האדומה, שבאים לידי ביטוי בגופו של הכריך הזה ממש, כששניהם עוסקים במעשה האהבה תוך כדי ישיבה על האבן שמועכת את הכריך.

    "בביתו במדבר". געגועים לימים של תמימות ואוכל אמיתי (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "בביתו במדבר". געגועים לימים של תמימות ואוכל אמיתי
     

    אז ניתן רק לדמיין כיצד כל המרכיבים מתערבבים זה בזה, המיצים ניגרים, והתחושה היא של מאכל אסור אך טעים להפליא. כשהילד-המספר מבין מדוע הכריך של אברהם הסתת טעים כל כך, הוא מגלה את סודן של נשות הבית ומאבד את תמימותו. התיאורים שבהכנת הכריך עוררו בי געגועים לימים של תמימות ושל אוכל אמיתי, טעים ופשוט.

     

    "דונה פלור ושני בעליה" מאת ז'ורז' אמאדו

    ניחוחות של חושניות, תשוקה וחטא עולים ממטבחה של דונה פלור היפיפייה מבאהיה. כישרונה לבישול כה גדול, עד ששמה יוצא למרחוק, ורבות מנשות העיר, ללא הבדל מעמד וצבע, באות ללמוד בבית הספר הצנוע לבישול שפתחה במטבחה. התשוקה לאוכל, האהבה והנאות החיים הגשמיים עולים ומבצבצים מבין דפי הספר. בעלה של דונה פלור, ואדיניו ההולל המקסים, מעדיף פעמים רבות את בתי הבושת ומאורות ההימורים של באהיה מאשר את מטבחה של אשתו.

    "דונה פלור ושני בעליה". למשוך את הגבר אל המטבח (עטיפת ספר) (עטיפת ספר)
    "דונה פלור ושני בעליה". למשוך את הגבר אל המטבח
     

    כשקראתי את הספר יכולתי להרגיש בטעמו של שמן הדקלים ובפריכותם של הסרטנים במתכון המיוחד של דונה פלור, שבעצם מדברת אל בעלה גם דרך המעדנים שהיא מכינה עבורו, ומשתמשת בבישוליה כבכישוף, על מנת למשוך, לגרות ולפתות אותו להישאר בבית עם "מוקקה סרטנים", במקום לכלות את כוחותיו בלילות במקומות מפוקפקים.

     

    "כמו מים לשוקולדה", מאת לאורה אסקואיבל

    בספרה של אסקואיבל טיטה היא הצעירה מבין שלוש בנותיה של מאמא אלנה הרודנית. על פי המסורת, המקובלת בקרב משפחות המעמד הגבוה במכסיקו, הבת הצעירה ביותר אינה נישאת, אלא נשארת ברווקותה כדי לטפל באמה עד סוף ימיה. אף על פי כן טיטה מתאהבת, אבל האם בוחרת שלא לחרוג מהנוהג ומחתנת את בתה הבכורה עם בחיר לבה של טיטה. טיטה לא יכולה לדבר עם אהובה ואיש לא שואל לרגשותיה, אשר על כן היא מדברת דרך האוכל.

     

    בהיותה המבשלת של האחוזה, היא מחויבת לאפות את עוגת הכלולות של אחותה. כשהיא בוכה את דמעותיה המלוחות אל תוך העוגה, האוכלים ממנה בוכים גם הם. כשטיטה חשה תשוקה, היא מבשלת אוכל מלא תשוקה שעוברת אל הטועמים ממנו, וכשהיא רוצה להישרף יחד עם אהובה, היא בולעת גפרורים.

     

    כשקראתי את הסוף המר חשבתי שטיטה לקחה את קשר הבטן-לב לקיצוניות משהו, אבל השפה הציורית של הספר ותיאורי התבשילים בהחלט גרמו לי לטעום את האוכל יחד איתה, להרגיש את המלח ולבכות על מר גורלה של האישה שנאלצת להשתמש באוכל כדי להביע את רגשותיה.

     

    "אדונית התבלינים" מאת צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני

    אני מכנה אותו "הספר עם הריח", כי מבין השורות ממש עולים ניחוחות הצ'ילי, הכמון ושאר התבלינים. בעיני זהו אחד הספרים החשובים בקבוצת ספרי האוכל-רגש. זהו סיפורה של טילו, שלמדה את סודות עולם התבלינים ואת כוחם המסתורי. טילו, שנולדה מתוך אגדה, וחיה בקליפורניה בדמות אישה זקנה, פותחת שם חנות תבלינים. שם היא מרפאה את לקוחותיה ממכאוביהם בעזרת התבלינים הכול-יכולים.

     

    ככל אדונית תבלינים מוסמכת, טילו יודעת שמוטל עליה איסור חמור להתקרב אל לקוחותיה. אך טילו היא גם אנושית ואינה מסוגלת לציית לכלל הזה. תשוקתה לקחת חלק בחיי לקוחותיה, והתאהבותה העזה בבחור אמריקני מושך, מאלצות אותה להכריע בין העולם המסתורי והקסום שממנו באה לבין העולם הארצי והמודרני שאליו היא רוצה להשתייך.

     

    "הרפתקאות תום סויר", מאת מארק טווין

    לסיום אני רוצה לציין את הפרי הכי רומנטי שבספרי הנוער: האפרסק שנתן תום לבקי. השתלשלות העניינים המורכבת בין תום לבקי בסיוע האפרסק - שהוא בעצם השדכן בסיפור הזה - לא מביישת כל השתלשלות מהלכים רומנטית של זוג היוצא לדייט ראשון.

    תום סויר. געגועים לימים של נעורים (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    תום סויר. געגועים לימים של נעורים
     

    כשתום נענש בכיתה, הוא עושה זאת בכוונה, כי הוא יודע שבעקבות העונש שיוטל עליו הוא "ייאלץ" לשבת על יד אהובתו החדשה, בקי. בהתחלה היא מתעלמת ממנו, עושה לו פרצופים ומפנה אליו עורף. אולם אחר כך:

     

    "כשסובבה בזהירות את ראשה בחזרה, היה מונח לפניה אפרסק. היא הדפה אותו מעליה. תום הניח אותו שוב בעדינות. היא דחפה אותו שוב, אבל בפחות איבה. תום החזיר אותו בסבלנות למקומו. היא לא הזיזה את הפרי. תום שרבט על לוח הכתיבה שלו, 'בבקשה תיקחי את זה. יש לי עוד'".

     

    לאחר כמה ימים, היחסים מתהדקים באמצעות מאכל מתוק אחר:

    מסטיק. הפעם בקי היא זו שנותנת את המסטיק (המשומש) לתום. וככה זה הולך:

     

    "...אני לא כל כך אוהבת חולדות. מה שאני נורא אוהבת זה מסטיק".

    "אה, ברור! הלוואי שהיה לי מסטיק עכשיו".

    "באמת? דווקא יש לי. אני אתן לך ללעוס אותו קצת, אבל אחר כך אתה חייב להחזיר לי אותו".

    ההצעה נראתה לשני הצדדים, והם לעסו את המסטיק לסירוגין וטלטלו את רגליהם שהשתלשלו מהספסל בסיפוק עצום".

     

    את הספר קראתי לראשונה בתרגום ישן בכיתה ג', ומאז שאלת המסטיק לא הפסיקה להטריד אותי: האם זה מגעיל או רומנטי ללעוס מסטיק של ילד אחר?

    עוד לא החלטתי.

     

    ספרה של מיכל חזון "בית הסודות", ראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נח שחר
    מיכל חזון. הדרך היחידה לדבר היא דרך האוכל
    צילום: נח שחר
    7 לילות
    מומלצים