שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "פאדרה פדרונה": פרק מספרו של גווינו לדה

    "לימודים זה עסק לעשירים: זה בשביל אריות, אנחנו רק טלאים". היצירה "פאדרה פדרונה", שמוכרת בזכות סרטם של האחים טביאני, מובאת כעת בפעם הראשונה בתרגום לעברית. בואו לקרוא פרק ממנה

    פָּאדְרֶה פָּדְרוֹנֶה, "אבי, אדוני" מביא את סיפורו האישי המרגש של גוִוינוֹ לֶדָה, יליד 1938, בן למשפחת איכרים בסרדיניה, שעוד לפני שמלאו לו שש שנים נלקח על ידי אביו מבית הספר, ונשלח לרעות את עדר הכבשים של המשפחה. את שנות ילדותו ונערותו העביר כרועה צאן, בבדידות, בתנאי מחייה קשים ותחת מרותו של אביו.

     

     

    לֶדָה מספר את סיפור חייו כהווייתו: הוא מתאר את הקשר המיוחד בין האדם לטבע, את המערך החברתי בסרדיניה של המנצלים והמנוצלים, אך בעיקר הוא מתאר את סיפור התבגרותו והתפכחותו של נער, שהעז למרוד ברודנות של אביו וכנגד כל הסיכויים מימש את תשוקתו ורכש השכלה.

    "פאדרה פדרונה". סיפור התבגרותו של נער (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "פאדרה פדרונה". סיפור התבגרותו של נער
     

    לֶדָה, שעד גיל שמונה-עשרה לא ידע קרוא וכתוב, סיים תואר בבלשנות באוניברסיטה של רומא. ספרו האוטוביוגרפי "פָּאדְרֶה פָּדְרוֹנֶה" ראה אור ב-1975 וזכה ב"פרס ויארֵג'וֹ" לספרי ביכורים. מאז תורגם ל-40 לשונות. בואו לקרוא קטע ממנו: 

     

    פרק ראשון

    ב־ 7 בינואר 1944 מצאתי את עצמי בפעם הראשונה על ספסלי בית הספר, בשלושה חודשי איחור לעומת חברַי. מבחינת החוק הייתי בן שש, אף שביולוגית הייתי בן חמש. אבל יום ההולדת השישי שלי היה צפוי במהלך 1944 , והמורה נאלצה לקבל אותי. בימים הראשונים החברים לעגו לי וגיחכו על הבּוּרוּת שלי. כולם, בנים ובנות, היו מבוגרים ממני. רבים מהם נשארו כיתה. הם הרימו את האף מעלַי:

     

    ידעו לצייר אותיות, לקרוא ולכתוב את התנועות והעיצורים. למזלי, יצא ששכני לספסל היה פִּיצֶנְטֶה, שהצטרף לכיתה באותו יום משום שהיה בן גילי. למעננו נאלצה המורה לשנן את האותיות. ובכל מקרה יכולתי לחלוק אִתו את היראה והביישנות שלי, שעד מהרה הוא קרא עליה תיגר: תלמיד נטול רסן שביקש ללמוד הכול, מלבד קרוא וכתוב.

     

    אני זוכר ששכני לספסל אף פעם לא היה מאורגן: מעולם לא הביא תיק או מחברות ולא הקשיב לשיעורים. בשעה שהמורה זִמררה לנו את צלילי האותיות, מלווה אותן בתנועות שפתיים, ובשעה שציירתי את האותיות בדממה, הוא הפשיל מדי פעם את מכנסיו אגב התפתלויות זהירות והציג את הבולבול שלו לחברים שישבו לידו. בעיניו זה היה מעשה אמיץ, שבאמצעותו הפגין שאיננו ירא מאיש. כל הכיתה הזדעזעה. כשהייתה חייבת, הייתה המורה מכה אותו, נוזפת בו ומעמידה אותו בפינה. אבל כאשר רק מעטים הבחינו במעשיו, היא העדיפה להתעלם ממנו ותשומת לבה של הכיתה לא הופרעה. אז באמת הרגיש פִּיצֶנְטֶה הכי חזק.

     

    אם קרה שהמורה יצאה החוצה, הוא היה עולה על המושב ומצית בהתרסה את הסקרנות שלנו, מלווה את החשפנות שלו בלעג מתנשא על התלמידים שידעו להעתיק יפה את האותיות. כמה מחבריו חיקו אותו אז. הבנות, אף שכלפי חוץ היו מבוישות ומזועזעות, לא הצליחו להסתיר את העניין שלהן.

     

    רוב הבנים, וביניהם אני, התביישו והזדעזעו מהמתרחש. אני אפילו הרגשתי אשם, כאילו אני מחולל את התעלולים האלה. התוצאה הייתה שעזות הפנים של החבר שלי לא רק התנגשה בביישנותי אלא אף העצימה אותה להחריד. חוץ מזה, היה עלַי להדביק את הזמן האבוד, לגשר על הפערים שנפערו — שלא באשמתי — ביני לבין חברַי, ואסור היה שפִּיצֶנְטֶה יסיח את דעתי. בהפסקות הפצרתי בחברות ובחברים לכיתה שיעזרו לי להעתיק את התנועות והעיצורים, שהם כבר החלו לכתוב במיומנות כלשהי.

     

    בניגוד לרצוני ולרצון המורה שלי, חוויית בית הספר שלי ארכה קצת יותר מחודש והסתיימה הרבה לפני שהייתי לתלמיד של ממש. המורה חיבבה אותי מאוד, ואת לבם של מרבית הילדים והילדות, שבהתחלה שמו אותי לקלס, כבשתי לאחר ששדדתי מהם אותיות, תנועות ועיצורים. אבל גלגל ההיסטוריה נטה לרעתי לבלי שוב, כפי שהזמן מתגלגל לו. בוקר אחד, בפברואר, בעוד המורה מתאמצת לעזור לי לכתוב על הלוח, ירד אבי כברק מן הרחוב אל בית הספר, נישא על גבי ההכרה המוסרית שהוא האדון שלי, ומבטו כמבט נשר מורעב. הוא נכנס לבית הספר בדהרה רועמת ונחת בכיתה. ניגש לשולחן המורה בלי להוציא הגה ובירך אותה בברכת שלום חטופה. "שלום," ענתה לו המורה בעודו מתייצב מולה, נוקשה ונבוך בגלל המעמד.

    כל התלמידים השתתקו למראהו. אבי ניגש מייד לעיקר.

     

    גאוותו ורום־קומתו חלשו על בגדי הרועה שלו: מכנסי פשתן, ז'קט קורדרוי חלק, מגפיים וברט שטוח.

    אף־על־פי־כן, בתחילה לא הצליח להסתיר את קוצר רוחו הגדול. עיניו ברקו.

     

    "באתי להחזיר את הילד. אני זקוק לו כדי לשלוט בכבשים ולהשגיח עליהן... הוא שייך לי, ואני לבדי. אני לא מסוגל להמשיך להשאיר את העדר ללא השגחה בזמן שאני נוסע לכאן, לסיליגו, להביא את החלב למחלבה או כדי להביא מכאן מצרכים. אני לא רק רועה צאן. כדי להתקיים בכבוד, בלי לגנוב מהאחרים, אני מגדל חיטה בחלק מהנחלה בשביל המשפחה. גָווינוֹ, גם אם הוא קטן, ישגיח על הכבשים בזמן שאני עורם את החיטה או עודר את כרם הענבים או עובד בכרם הזיתים שכבר התחלתי לשתול... כמו שאת מבינה, אני לא מסוגל לעשות את כל העבודות האלה בעצמי וגם להסתובב עם הכבשים.

     

    אם לא משגיחים עליהן, הכבשים עלולות לעלות על הכרם או על החיטה, ולא נוכל לחיות שנה בלי לחם... בקיצור, הוא ישגיח על הכבשים בזמן שאני אעשה את כל הדברים האלה, כדי לקושש פרנסה לאחים היותר קטנים שלו... אין לי כסף לקנות להם מוצרי יסוד. הכסף שאני מרוויח מהחלב של הכבשים מספיק בדוחק בשביל הבגדים והדברים האחרים שאנחנו, הרועים, לא מסוגלים לייצר. את תפוחי האדמה, החיטה, הבצל, השעועית — אני חייב לגדל בעצמי... אני מצטער שאני מחזיר אותו, אבל בלעדיו לא אוכל להמשיך. זה הסיפור שלנו, הרועים, מאז ומעולם. בכל פינה יש שודדים, את יודעת זאת היטב, גבירתי המורה."

     

    "גווינו קטן מדי! איך הוא יוכל להשגיח על הכבשים ולהפחיד את השודדים? הנוכחות שלו לא תועיל... כאן הוא ילמד לחיות לפני שהוא ייחשף לחיים. הוא זקוק לנוצות לפני שיפרוש כנפיים."

    "מה את יודעת על חיי הרועים? הרועים עפים כולם בלי כנפיים."

    נימת קולו נעשתה נחושה.

     

    "אין צורך שהילד יהיה גדול כדי שישגיח על הכבשים. ובמה שנוגע לשודדים, צריך שיהיה לו אוויר בריאות. שיהיה לו מספיק אוויר כדי לקרוא לי מהעמק השני, אם יהיה צורך. הנחלה שלי לא גדולה כל כך. אבל הכבשים רצות מהר, רבות על גבעולי העשב המעטים ועל הבלוטים הטעימים. לעתים קרובות הן מתחבאות בעמק כמסתור מפני הרוח, ולפתע נעלמות. ואז, כשאני עובד בקצה אחד של השדה והן נעלמות בקצה השני, באים השודדים והזאבים ומבצעים את זממם... הזאבים! כן! הזאבים! גם הם אִיוּם נורא ומתמיד. במיוחד בעונת ההמלטה...

     

    הם נועצים שיניים בטלאים. וטלה, בשביל רועה מסכן כמוני, הוא לא דבר של מה בכך. תביני שבניגוד למה שאומרים, העוני גוזר עלינו, הרועים, לא לאכול בשר טלה. מי שאוכל הרבה בשר טלה — גונב אותו. בשווי של טלה בכסף, אני יכול להאכיל את המשפחה לחם ופסטה במשך עשרה ימים... הוא מוכרח להשגיח על הטלאים שהעדר שלי ממליט... הוא לא יהיה הראשון ולא האחרון... גם הילדוּת שלי עברה עלַי ככה. ילדוּת! פחְחְ! נאלצתי להתבגר בטרם עת. שימשתי לזקנים שומר נגד מתקפות הזאבים באמצע החורף... ועל הכבשים שמרתי אפילו שהייתי זקוק לפטמה של אימא יותר מאשר לפטמות של הכבשים."

     

    ברגע ההוא השתררה דממה בחדר, כאילו אין בו דבר מלבד רצונו של אבי. נדמה שאפילו המורה והתלמידים רצו להאזין לה, לדממה הנוראה ההיא.

     

    "אני אדע להפוך אותו לרועה מצוין שמסוגל לעשות חלב, גבינה ובשר. הוא לא צריך ללמוד. עכשיו כל מה שהוא צריך לעשות זה לגדול. כשיהיה גדול, הוא יגמור בית ספר עממי כמו שגומרים רבים לפני שהם מתגייסים. לימודים זה עסק לעשירים: זה בשביל אריות, אנחנו רק טלאים."

     

    החברים שלי האזינו לדברים השוצפים והבוערים האלה, כאילו היו הברק

    והרעם הראשונים המבשרים את בוא הסוּפָה שבעתיד הקרוב תפרוץ לממלכת הצמחים שלהם.

     

    אני עמדתי שם מול הלוח, משותק, כאילו הנאום הזה מסמרר את כפות רגלַי אל במת־העץ. אך לפתע, לנוכח "דבר המציאות", לא יכולתי שלא לבכות ולהיתלות על המורה כאילו כדי לעמעם, בקצה האופק של המציאות החדשה, את אורו הנורא של הברק ואת נהמת הרעם שהתפוצצו מתוך עיניו ומתוך פיו של אבי, התפשטו בחדר וזִעזעו את דמיונם של התלמידים כמו נבואה אפלה.

     

    כך, שעוּן על המורה, פנַי שקועות בחיק זרועי הימנית, אותו אור נורא נעלם מייד, והרעם, שכמו בישר לי דברים איומים בעיני רוחי, נדם ושט על פני השמים והחורשות שכבר התחלתי לראות בדמיוני.

    המורה הניחה לי לרגע לפרוק את בכיי ומייד החלה גם היא להכין אותי לקראת המציאות העגומה, וריככה את התמימות שלי.

     

    "פָּאדְרֶה פָּדְרוֹנֶה", מאת גוִוינוֹ לֶדָה. מאיטלקית: מירון רפופורט. הוצאת ספריית פועלים. 235 עמ'. (סרטם הנודע של הבמאים האחים טוויאני, זוכה "פרס דקל הזהב" של פסטיבל קאן 1977, הוא עיבוד קולנועי ליצירה ספרותית זו המתורגמת לראשונה לעברית).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "פאדרה פדרונה". "ברגע ההוא השתררה דממה בחדר, כאילו אין בו דבר מלבד רצונו של אבי"
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים