"או שתנשק אותי או שתעוף"
אני נושכת את השפה התחתונה שלו והוא משחרר אנחה קטנה. אני מרגישה את הזקפה שלו בתוך הג'ינס הבהיר, צמודה לאגן שלי ומאיימת להתפרץ. הוא מנשק אותי עוד, ידו מחזיקה את ראשי צמוד לציור המרוח. אני מרחפת ולא רוצה להתעורר מהחלום (פרק מתוך הספר "תחרה וצבע")
אני מוותרת על המכחולים, הבד מתמלא בחריטות שמשאירות ציפורניי, קווים של בלבול וכעס. מול הבד, הגוף שלי זוכר את מה שאני מנסה לשכוח. את החגיגות, את השיברון, את הגבהים, ואת התהומות. אלוהים שיעזור לי בתהומות... דלת המרתף נפתחת. אני מנחשת שזה דני, שבא לשאול משהו, לבקש שאחליש את המוסיקה או סתם להגיד לילה טוב.
"מה השעה?" אני שואלת בלי להסתכל אחורה. אני כל כך מרוכזת בציור שלי.
"תשע." אני שומעת קול מוכר ומטלטל עונה לי משום מקום, אני קופאת, לא מצליחה לנשום לרגע... אני לא מסתובבת אליו.
למה אתה פה?!
"מה אתה עושה פה?" אני ממלמלת, מופתעת מהביקור שלו בקודש הקודשים שלי.
"באתי לקחת את הציור שלי." אני שומעת את קולו מקצה המדרגות. אני יכולה להישבע שהוא מחייך. על מה אתה מחייך עכשיו?
"איך הזכוכיות שלי?" אני ממלמלת בכעס. למה לא אמרת לי שקנית אותן?
"מדהימות. את לא חושבת?" הוא מתקרב למערכת המוסיקה ומחליש את הווליום.
"לא ביקשתי שתעשה את זה." אני רוטנת, לבי מסרב להירגע.
"את כועסת על משהו?" הוא משועשע מהתגובה שלי.
"למה לא אמרת לי שקנית אותן?" אני חורטת באצבע עצבנית על הבד.
"לא ידעתי שאני אמור לעדכן אותך בכל רכישה שאני עושה." אני עדיין שומעת את החיוך בקולו. וזה עדיין מעצבן אותי.
"אתה יכול להיות ממש מעצבן." אני מסתובבת אליו בכעס רק כדי לראות את החיוך מרוח לו על הפנים.
"למה את כועסת? אז קניתי אותן."
"למה?"
"כי הן מעולות. למה את חושבת?"
"אין לי מושג. "
"תפסיקי לחפש משמעות בכל דבר. בסך הכול כמה זכוכיות." הוא צוחק. אתה שוב צוחק עליי?
"אני במקומך הייתי נזהרת." אני מרימה את הידיים המלוכלכות שלי בתנועה מאיימת.
"קצת צבע לא הרג אף אחד." הוא ממשיך ללגלג עליי.
"אם אתה כזה גיבור, בוא נראה אותך." אני ממלמלת בלי לדעת שזאת בדיוק ההזמנה שהוא חיכה לה, כי הוא לא ממתין רגע ופוסע לעברי בצעדים בטוחים. הלב שלי דופק עכשיו בפראות. כעס מהול בהתרגשות. ולפני שאני מספיקה להוציא מילה, הוא נעמד מולי בטי שירט לבן ובג'ינס בהיר. אני יכולה לנחש שהוא עבר בבית שלו והחליף בגדים.
"נו?" הוא מקניט אותי, מאתגר אותי למרוח עליו את הידיים הצבועות שלי. אני מרימה אותן אבל הוא מהיר ממני, תופס את פרקי כפות ידיי, מרים אותם מעל ראשי, אוחז אותם בכוח. ואז הוא מצמיד את הירך שלו אל המותן שלי דוחף אותי אחורה, והגב שלי נצמד לציור שציירתי ומתמלא בצבע. אני לא יכולה לזוז.
"לא ציפית לזה, הא?" הוא מחייך חיוך ממזרי, העיניים הירוקות שלו נוצצות. אני רותחת בגלל הלכלוך, בגלל הציור המרוח עכשיו כולו ובגלל כל הסיטואציה, שמשעשעת אותו.
אני מנסה לשחרר את ידיי מהאחיזה החזקה שלו, אבל רגלו מצמידה אותי לציור, ואני עדיין לא יכולה לזוז. המצב הזה מכעיס. ולכל הרוחות, גם ממש ממש מחרמן. לעזאזל איתך. מה המשחק הארור הזה שאתה משחק?
"מצחיק מאוד." אני מתפתלת, לבי כמעט מתפוצץ בחזה. הוא רק מחזק את אחיזתו. הוא כל כך קרוב, ריח הבושם שלו מפתה והמגע של אצבעותיו על העור שלי מטריף אותי. "מה תעשי עכשיו?" הוא לוחש אליי, ותחושה חמימה מתגנבת לה במעלה הירכיים שלי ומתמקמת בתחתונים. "אם זה הרעיון שלך לחברים, אתה ממש דפוק..." אני מסננת וקולטת שמבטו יורד לכיוון המחשוף שלי. הוא ממש לא מנסה להסתיר את זה. הגופייה הקטנה שלי תלויה עליי בקושי, אני יודעת שהוא יכול לראות את החזייה.
"היי!" אני קוראת בקול, הוא מרים עיניים ונועץ אותן בעיניי, מחייך חיוך ממזרי.
הוא מצמיד את פיו לאזני ולוחש בשקט: "מעצבן כשהתכניות שלנו לא עובדות, מה?"
אני בולעת רוק, ורק בא לי לעצום עיניים ושינשק אותי כבר! אלוהים אדירים!
"אתה לא יודע מה אתה עושה." אני ממלמלת בעצבנות. אתה לא משחק פייר.
"מה אני עושה?" הוא לוחש לי באוזן.
"הרגע פתחת במלחמת עולם שלישית." אני מסננת, גופי מתוח מולו, החזה שלי עולה ויורד, נשימתי מהירה.
"באמת?" הוא לא מתרגש, רק ממשיך ללחוש לי באוזן, והתחושה הארורה בתחתונים שלי רק מתגברת.
"כן."
"אז מה את מציעה לי לעשות?" הוא ממשיך בעינוי שלו.
"או שתנשק אותי או שתעוף מפה." אני יורה לפני שהמסננים שלי מצליחים לעצור אותי. הוא מתיישר במהירות, פניו צמודות לפני, עיניו נפקחות, מופתעות. מבריקות כל כך.
לזה לא ציפית, הא?
אנחנו עומדים קפואים לרגע, מתנשמים בקצב, אני תוהה אם הוא מהסס. אם הוא מנסה לעצור את עצמו. אבל תנועה מהירה של האגן שלו מצמידה אותי בכוח לציור שמאחוריי, והוא משחרר את הידיים שלי בפתאומיות, תופס את שערי ומנשק אותי.
שפתיו נצמדות אליי, ידו מתחפרת בתוך תלתליי. לשונו חוקרת אותי, את הפה שלי, בתאווה משכרת, ואני מנשקת אותו בחזרה. כל כך מנשקת אותו. הטעם שלו מופלא. כמו שדמיינתי שהוא יהיה. לבי משתולל, וזרמים מפתים שוטפים כל חלק בגופי, שמתעורר לקראתו. ידיי מחבקות את השיער הקצר שלו, ולא אכפת לי כמה הן מלוכלכות. הלשון שלי בתוך הפה שלו. והטעם שלו...
אני נושכת את השפה התחתונה שלו והוא משחרר אנחה קטנה. אני מרגישה את הזקפה שלו בתוך הג'ינס הבהיר, צמודה לאגן שלי ומאיימת להתפרץ. הוא מנשק אותי עוד, ידו מחזיקה את ראשי צמוד לציור המרוח. אני מרחפת ולא רוצה להתעורר מהחלום. הוא מנתק את שפתיו מפי באיטיות, מסתכל עליי במבט מהופנט, חיוך קטן מבצבץ בזווית פיו.
"תראי מה עשית..." הוא ממלמל ומרים גבה.
"אתה התחלת." אני מגמגמת ומנסה להסדיר את נשימתי.
וואו. הוא נישק אותי. הלב שלי ממשיך לדפוק בחזקה, ואני מתקשה להירגע.
"אני צריך להתנקות, מזל שאח שלך יודע כמה את משוגעת, יהיה קל להאשים אותך." הוא מוציא את ידו משערותיי וצועד צעד איטי אחורה. הגוף שלי מוחה על המרחק שתפס גופו, רועד קלות. אני עדיין נשענת בגבי על הציור, מתקשה לנשום. סוף סוף הוא מוריד ממני את מבטו, נכנס לשירותים הקטנים ומנסה להוריד את הצבע, שנמרח על ידיו ועל שיערו.
אני עוצמת עיניים ומצליחה לשחרר את הנשימה העצורה שלי. פאק! מה זה היה?! הוא לא סתם נישק אותי. הוא נ-י-ש-ק אותי! וזה היה... ממכר. ועכשיו אני שבויה.... אני פוקחת את עיניי, כשאני שומעת את דלת השירותים נפתחת, והוא יוצא מהתא הקטן בשיער רטוב לגמרי.
"דני עוד יחשוב שהתקלחנו פה." אני מנסה לחייך בלי הצלחה.
"לכי תתנקי." הוא מסמן לי בראשו להיכנס לשירותים, אני נכנסת פנימה ושוטפת ידיים, משפשפת אותן היטב בסבון.
אני לא מצליחה להירגע.
אלוהים אדירים. הוא נישק אותי.
כל גבי מרוח בצבע, ורק כביסה ומקלחת טובה יצליחו לפתור את זה.
בן עומד בכניסה לשירותים הצפופים, נשען על המשקוף ונועץ מבט בכיור שמתמלא בצבע כתום. אני משפשפת את ידיי ומסירה מהן את כל הצבע. אבל לפני שאני מבינה מה קורה, ידו תופסת את ידי מתחת למים בחוזקה, והוא נועץ מבט חמור במפרק שלי. סימנים של קווים דקים ולבנים ושל עיגולים קטנים נצרבים במבטו.
והאצבע שלו עוברת עליהם, מלטפת בעדינות ובפחד.
"מה זה?" הוא לוחש מזועזע, אינו מוריד את המבט מהצלקות שלי.
אני לא מאמינה.
"זיכרונות ישנים...", אני לוחשת בבהלה.
איך לכל הרוחות הוא ראה את זה? אני רוצה למות מבושה.
"את עשית את זה?" קולו רועד. אני לא חושבת ששמעתי את קולו רועד עד עכשיו.
"כן, זה סיפור ישן." אני עונה כמעט בלי קול.
"מה גרם לך לעשות דבר כזה לעצמך?"
"אמרתי לך שאני משוגעת. זאת רק ההוכחה." אני לא באמת יודעת מה להגיד. מה כבר אפשר להגיד על זה?
"ניסית להתאבד?"
"לא. רק להרגיש משהו. זה לא היה עמוק, רק כואב."
"חתכת את עצמך בסכין?" הוא מנסה לא להישמע המום, אבל קולו מסגיר אותו. הוא מזועזע. ברור שהוא יהיה מזועזע. מי לא היה מגיב ככה?
"מספריים." אני עונה בשקט. "אמרתי לך, לא ניסיתי להתאבד."
"והעיגולים?" קולו מסגיר עדיין את הסערה.
"סיגריות."
"אלוהים אדירים..." הוא ממלמל בשקט.
אני מושכת את ידי מהאחיזה שלו, סוגרת את הברז ומנגבת את הידיים במגבת הקטנה. הוא נצמד למשקוף ומפנה לי מקום לצאת. אני מבוהלת, מתכווצת בכאב, שאני בקושי מסוגלת להכיל. איך זה בדיוק קרה?! לפני רגע הוא נישק אותי, לשונו היתה בתוך פי, והטעם האלוהי שלו היה על שפתיי. ועכשיו הוא שותק, מזועזע ממני וממה שעשיתי לעצמי לפני כל כך הרבה זמן.
"אתה יכול לקחת את הציור שלך ולברוח." אני ממלמלת בקול רועד ומתכופפת לארגז לסגור את הצבעים הפתוחים. אני לא יכולה להסתכל עליו. להיתקל במבטו.
"טליה..." הוא אומר בלחש.
"מה? הבנת. אני דפוקה. אתה יכול ללכת." מה יעזרו לי כל התכניות וכל הפיתויים שבעולם אחרי זה?
"אולי די כבר עם המילה הזאת?" הטון שלו הופך תקיף פתאום.
"אין לי מילה יותר מוצלחת." אני מנסה לאסוף את שארית כוחותיי כדי להוציא מילה מהפה.
"אני רואה שאין לך מצב רוח."
"איזו אבחנה דקה." אני מגלגלת עיניים בתסכול. איזה מצב רוח אמור להיות לי אחרי שגילית עוד סוד שרציתי להסתיר?
"טוב. אז אני אלך עכשיו עם הציור שלי ואניח לך להיות אומללה כמו שאת רוצה." אני שומעת אותו נאנח. אני עדיין לא מסתכלת עליו.
"להתראות."
אני סוגרת את הצבעים בארגז. יכולה לראות רק את נעלי האדידס שלו צועדות כמה צעדים לכיוון הקיר, הוא מרים את הציור, שהוא כל כך מתעקש לקחת, ואז מתרחק ממני ועולה במדרגות. אני שומעת את הדלת נסגרת למעלה, מתיישבת על הרצפה, מביאה את ברכיי לחזה ופורצת בבכי.
הוא ראה. הוא גילה כמה אני דפוקה. מה חשבתי לעצמי? שאצליח להסתיר את זה? ועכשיו הוא בטח מתחרט. הוא בטח חושב שאני משוגעת ואני כל כך רוצה אותו...
הפרק לקוח מתוך הספר "תחרה וצבע", הוצאת אהבות.
לפנייה לכתב/ת 
