שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    יצאתי לחפש השכלה, תכף אשוב?
    בחרתי ללמוד רפואת שיניים ברומניה למרות הקושי. אם אחליט לא לחזור, אל תקראו לי "מוח שברח". זו לא רק המדינה, אלה הישראלים שלא מעריכים

    לאחרונה יש לא מעט סטודנטים ישראלים בחו"ל שמביעים את כעסם או אכזבתם כלפי המערכת בגלוי, ולאחר שחברה טובה המליצה, החלטתי גם אני להביא את מחשבותיי כאן לפניכם.

     

    אז ככה. אני קרן, סטודנטית שנה רביעית לרפואת שיניים ברומניה. כן, אני לא לומדת בארץ, אבל האמת שאם תשאלו כל אחת מהפקולטות לרפואת שיניים בארץ למה לא התקבלתי, אף אחת לא תוכל לענות, מהסיבה הפשוטה שאפילו לא הגשתי מועמדות. רוב הסיכויים שאם הייתי מגישה, לא הייתי מתקבלת. תמיד הכרתי את האופציה ללמוד בחו"ל ומאז ומעולם תחום הרפואה עניין אותי יותר מכל תחום אחר.  

     

    עוד טורים בנושא זה בערוץ הדעות של ynet:

    בלונדון הייאוש יותר נוח / נאור קרקואנו

    לא נוח לי ברומא / נועה כהן

    לא נעבור לברלין בגלל השואה? / ליש לי אבנר

    אלכסנדרפלאץ פינת רוטשילד / טל לוי

    פבל בקנדה, יורי באוסטרליה / איגור טלר

    אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי

    לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל

    גם אני ישראלי / אייל פילדסט

    זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

     

    אני דור רביעי למשפחת רופאים, יכול להיות שיותר. סבא רבא שלי הוא הראשון שאני יודעת בוודאות שלמד רפואה ועסק בה - כמה "מפתיע" - בכפר בטרנסילבניה, לא רחוק מהמקום שבו אני מתגוררת עכשיו. אנשי הכפר מעולם לא הסגירו אותו לידי הנאצים משום שהיה רופא. כך ניצלה גם סבתי. סבא שלי ז"ל היה בזמנו רופא ידוע מאוד בארץ, ועזר להמון חולים, בהם גם להרבה מאוד חיילים. הוא היה רופא פנימאי ומנהל מחלקה בבית החולים לוינשטיין ולמד באותה האוניברסיטה שאני לומדת בה עכשיו, רק בשנות ה-40 של המאה הקודמת.

    לא בא לי שאנשים יזלזלו בי. קרן וייסנברג מתלבטת אם לחזור  (צילום: דנה לייכטמן) (צילום: דנה לייכטמן)
    לא בא לי שאנשים יזלזלו בי. קרן וייסנברג מתלבטת אם לחזור (צילום: דנה לייכטמן)

     

    הוריי רופאים בוגרי רומניה, ואני לא מאמינה שהם טובים פחות מכל הרופאים שלמדו בארץ, אולי רק מחלקם. בואו נאמר שעכשיו, אחרי שהתבססו במקצוע והתמחו כל אחד בהתמחותו בארץ, אני לא חושבת שמישהו שואל אותם היכן למדו. ואני הלכתי בעקבות דודתי ודודי, רופאי השיניים. לא בגלל השכר. לקח לי די הרבה זמן להחליט אחרי הצבא איזה תחום ברפואה מעניין אותי ואם בכלל מתאים לי ללמוד בחו"ל. כשהחלטתי העדפתי להתחייב לתקופת לימודים קצרה יותר. בכל זאת, רופא כללי לומד בין 10 ל-13 שנה.

     

    רוב האנשים פשוט לא מבינים את הסטודנטים בחו"ל, כי מן הסתם לא חוו סיטואציה דומה. להיות סטודנט בחו"ל זה קשה, אפילו קשה מאוד. פחות מהבחינה החברתית כי אנשים טובים לא חסר בכל העולם. אבל לא קל להיות רחוקה מהמשפחה והחברים בבית, וגם לא קל להתמודד עם רמת לימודים אוניברסיטאית ועוד בשפה זרה, אפילו שהיא אנגלית. בכלל, בלי אבא ואמא היקרים, שתומכים בי כלכלית לאורך כל הדרך, לא הייתי יכולה להגיע לכאן. לא כל אחד יכול ללמוד בחו"ל, וזה ממש לא רק מהסיבה הכלכלית: כבר יצא לי לפגוש סטודנטים שלא נעזרים בהורים. זה דורש הרבה מאוד כוחות נפשיים ללכת לגור לבד ממש רחוק מהבית.

     

    לדעת שעזרת לאדם אחר

    אבל לא נורא, אנחנו עושים את זה, בעיקר כי זה מקצוע שיש בו הרבה מאוד סיפוק. להגיע הביתה אחרי יום עבודה ולדעת שהצלת חיי אדם או גרמת למישהו לשפר ולו במעט את איכות חייו, וכן, גם לדעת שהלילה יש מישהו שהולך לישון טוב אחרי כמה לילות קשים עם כאבי שיניים בלתי נתפשים. קשה אפילו לתאר את ההרגשה שמטופל שאהב את העבודה שלך מודה לך ומעריך אותך בכל לבו.

     

    גדלתי בבית שהאהבה למקצוע ענקית. סבא שלי אהב את מה שעשה, וגם הוריי והדודים שלי אוהבים להיות רופאים. כיף לשמוע אותם מדברים על זה. תבינו שיש אנשים שבאמת אוהבים לטפל באנשים ולא סתם ללכת לעבודה בשביל התלוש מדי חודש.

     

    אז אחרי שסיימנו ללמוד בחו"ל, אנחנו אמורים לחזור לארץ, לגשת למבחן ולהתחיל לעבוד. נשמע פשוט, ממש קל. אז זהו, שזה לא בדיוק ככה. זה די קשה ותמיד יש בירוקרטיות מעצבנות שלפעמים מעכבות אותנו. אם הכנסתי את עצמי לכל זה, מדוע זה מעצבן אותי? אני אגיד לכם, מעצבן אותי שהרבה מאוד אנשים חושבים שזה מקצוע שלא ממש צריך אותו בארץ ושאפשר להסתדר גם בלי רופאים, או רק עם הרופאים שלמדו בארץ. ב-ס-ד-ר.

     

    סטטיסטית חסרים רופאים בארץ, ויש המון רופאים מכהנים שלמדו בחו"ל. הם רופאים מצוינים שיש להם המון ידע ומתייחסים מדהים למטופלים. אני לא מבינה למה רופא שכבר עבר את כל הדרך, למד הכול, את כל הקורסים הנדרשים, לרוב באוניברסיטאות שמלמדות רפואה עשרות ומאות שנים, עשה את כל המבחנים בארץ, למה הוא נחשב לטוב פחות מבוגר מוסד אקדמי ישראלי?

     

    אני שנה רביעית ברומניה, כמו שכבר אמרתי, ומשנה שעברה כבר התחלנו לטפל בפציינטים בשר ודם. כשאסיים את הלימודים יהיו לי ארבע שנות פרקטיקה ברזומה. יש לנו מזל שרומניה היא מדינה ענייה והרבה אנשים מעדיפים להגיע לסטודנטים. אני מניחה שיעבור זמן עד שאראה מקרים כמו שאני רואה כאן בארץ, אם בכלל. הניסיון שאני רוכשת כאן הוא עצום לדעתי.

     

    לא עוד "מוח שברח"  

    אודה שאני מתלבטת אם לחזור ארצה לעבוד, כי האמת היא שכאשר אסיים, אוכל לבחור לעבוד באחת ממדינות האיחוד האירופי. אני יכולה להתאמץ עוד קצת, לעשות מבחנים ואולי גם לגור בכל מדינה שאחפוץ. זה לא בגלל שמרוויחים שם יותר, זה בגלל שיותר קל לחיות שם ברמה סבירה.

     

    בואו נאמר שאם זה יקרה אני בהחלט לא אקרא לעצמי "מוח שברח" אלא כוח עבודה, אישה בעלת מקצוע שיכולה לתרום למדינה שבה תגור. העניין הוא שלא רק המדינה היא שמבריחה אותי, כי בכל מקום קשה, אבל האנשים שלא מעריכים והסולידריות הישראלית שהייתה פעם, כמו שמספרים, כבר בטח לא קיימת.

     

    לא בא לי ללכת לעבודה ולפחד שאיזה בחור שלא מרוצה מהטיפול של אמא שלו, ששמע מחבר שלא למד חצי יום אבל "קרא" באינטרנט, ירביץ לי או יאיים עליי. לא בא לי שאנשים יזלזלו בי כי לא למדתי בתל אביב או ירושלים ולא בא לי לשמוע, ובצדק, רק כמה רע במדינה.

     

    אני עדיין מקווה שיהיה טוב, ושהמדינה תשקיע אפילו קצת באנשים שמשקיעים כדי שתהיה ישראל טובה יותר. כשזה יקרה, אהיה הראשונה לחזור.

     

    קרן וייסנברג, סטודנטית שנה ד' לרפואת שיניים באוניברסיטת קלוז'-נאפוקה שברומניה.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים