"מוות במשפחה": ספרות, או סתם רעש לבן

האם החיים כשלעצמם, ברגע ששוטחים אותם על פני הדף, יכולים להיות יצירת אמנות בפני, או שאי אפשר להעביר מקטעי חיים אל הדף מבלי לשכתב אותם ולעשות בהם מניפולציה? זו שאלה שלא מעט סופרים ניסו להתמודד איתה, וסביר להניח שכל מי שהצהיר כי כתב ביוגרפיה, בעצם כתב יצירת אמנות - כי הרי אי אפשר להעתיק את החיים כמות שהם.

אולי הניסיון הכי מעורר מחשבה שנעשה בנושא זה, הוא של ז'ורז' פרק ב"החיים הוראות שימוש" - לקחת בניין פריזאי, כמו לקלף אותו מעורו החיצוני, ולכתוב כל דבר שקורה בו. קרל אובה קנאוסגורד הנורווגי גם החליט לקחת את חייו כמות שהם, לא לשנות אפילו את שמות בני משפחתו, וכמובן את דמותו שלו, ולא לכתוב סיפור ליניארי של התחלה ואמצע וסוף, אלא להעביר את החיים אל הדף, כפי שהם (בעיקר כפי שהיו).

"מוות במשפחה". ילדות שלא שכחה אף פרט

הוא ניסה לבצוע מתוכם חתיכות, לסדר אותן באיזשהו אופן מבורדק יחסית, או בעצם לא לסדר אותן בכלל (לאו דווקא מתוך אג'נדה, אלא כאילו התיישב לכתוב את ככל שעולה על רוחו, והתעצל לאחר מכן להכניס את הדברים לכדי תבנית). הספר עורר הרבה תהודה בנורווגיה. היו שהתפעלו מהכנות ומחוסר הרחמים של קנאוסגורד, ויש לזה הצדקה. כי אם מסתכלים על האקט שלו מהזווית האמנותית, נדמה שככה בעצם אנחנו רוצים את האמנים שלנו: חסרי התחשבות, לא רואים אף אחד ממטר, פרט לאמנות האישית שלהם.

מצד שני, רבים טענו כנגדו על החשיפה חסרת הרחמים והצינית של משפחתו, הכוללת תיאור לא ממש מחמיא של אביו האלכוהוליסט, מחלת הנפש של אשתו, לצד פרטים שבדרך כלל הורים לא מספרים על ילדיהם. אז מה בעצם מסופר שם? קודם כל, מדובר בכרך ראשון ("המאבק שלי") מתוך שישה כרכים, בו קנאוסגורד מתחיל בתיאור ילדותו השגרתית בנורווגיה. בחלק זה הוא שותל רמזים דקים הנוגעים לאביו החידתי, שכנראה עומד להיות דמות דומיננטית יותר בהמשך.

קיצור תולדות הנעורים

בכתיבתו, קנאוסגורד מתעכב כמעט על כל דבר: על האופן שבו הוא וחבריו קנו את מארז הבירות הראשון שלהם, על איך שהם החביאו אותו שוב ושוב, על הדרך אותה הם עשו בדרך למסיבה, על העצירה אצל הגיקים מוכי ההורמונים, ועל עוד המון פרטים אחרים, שמעלים את השאלה איזו הצדקה יש להם בכלל. ומיד מגיעה התשובה: ברוב המקרים אין להם, וכמעט כל תיאור וכל דמות - היה אפשר לקצר בצורה נדיבה.

חשוב לציין, כי יש בחלק הראשון של הספרים שלו לא מעט קטעים מעניינים, במיוחד אופן הסתכלותו של קנאוסגורד הילד על המוות: "בשבילנו הכל התהפך, בשבילנו האמיתי הוא לא אמיתי, והלא אמיתי-אמיתי. והמוות הוא הדבר האחרון שנותר מחוץ ומעבר. מסיבה זו יש להסתירו, כי אמנם המוות הוא מעבר לשם ומעבר לחיים, אבל הוא לא מעבר לעולם". כמו כן, מרשימים גם ניתוחיו את עולם האמנות המודרני אחרי אדוארד מונק, וכמובן, חלק מהההתרחשיות עצמן; הלהקה הראשונה, המזמוז הראשון, הסיגריה הראשונה, ההתאהבות הראשונה - כי יש בחויות הנעורים הפופיות הללו משהו אוניברסלי.

אם כי שתי בעיות מהותיות עולות מכל זה: ההווי נכתב מתוך איזה ואקום תרבותי-חברתי, אנו לא חשים כלל את החברה הנורווגית, או את מה שקורה מסביב עולמו הבועתי. כדי לחוות זאת היטב מומלץ לקרוא ספר אחר של לארס סובי כריסטנסן, "חצי אח", שיצא לפני כמה שנים בעברית (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן), ומציב, בניגוד לקנאוסגורד, סיפור נעורים וחניכה שיש בו כל מה שצריך. בעיה נוספת היא באופן התיאור; רבות נכתב על הבעייתיות בלכתוב מתוך קולו של ילד. הרי אם בוחנים זאת במדד האותנטיות, תודעה של ילד, עם כל הדמיון והייחוד שלה, בדרך כלל מתקשה ללכת עד הסוף בתיאור תמונת עולם מלאה (ושוב, יש מקרים יוצאי דופן).

כקוראים, לא כל כך מעניין אותו לחוות את העולם דרך תודעה של נער בן 11,

אחרת היינו קוראים בשקיקה כל מה שבני 11 כותבים. כשסופרים כותבים מתוך קולם של נערים צעירים, הם עושים זאת ממקום קצת אחר. לאותנטיות בדרך כלל מתווספת אלגנטיות ורגישות לבניית סצנות, עלילה לצד ממדים נוספים.

כאן, כמו בהרבה מקרים, קולו של המבוגר מתערבב בקולו של הנער, והשניים כמו מאיינים אחד את השני. עצם "נתינת הכבוד" לחיים כפי שאולי התרחשו, גורמת לפספוס של סצנות דרמטיות במהותן. בנוסף, קשה להתחמק מהרושם שבסך הכל היתה לו לסופר ילדות די רגילה, בלי אירועים מכוננים, בלי תחושת אאוטסיידריות חזקה, שבדרך כלל מתלווה לכל רומני הנעורים הטובים.

החלק השני של הרומן, לעומת זאת, מתבסס רובו ככולו על אובדן האב, ואז לפתע הדברים מקבלים פרספקטיבה מעט שונה. זה החלק הטוב יותר בספר, אם כי גם הוא לא נעדר מכמה מהחוליים של החלק הראשון, בעיקר הנטייה חסרת המעצורים להתעכב, לייגע ולהסביר, ולכתוב, ולכתוב ולכתוב, בלי הבחנה בין ספרות לרעש לבן. "מוות במשפחה", הוא פרויקט שאפתני, נרקיסיסטי, אבל מעורר מחשבה, שלפרקים כתוב בצורה מעניינת, אבל רובו הוא בית ספר לטרחנות ספרותית.

"מוות במשפחה", מאת קרל אובה קנאוסגורד. מנורווגית: דנה כספי. הוצאת מודן, 416 עמ'.