נלחמים בחוק בעזרת השם

לפעמים מוכרחים לתת קרדיט: שליחי הציבור החרדי לפוליטיקה רשאים לטפוח לעצמם על השכם ובו זמנית לנפח את החזה, כי כפי שנאמר בירמיהו ל"א פסוק ט"ו, יש שכר לפעולתם. רוחות המלחמות שהשיבו בדבקות ובכישרון ביומיים האחרונים עשו את שלהן, נאחזו בכנפות הארץ והעלו אותה באש של אלימות.

את חומר הבערה שבו השתמשו ח"כינו המדליקים קל למצוא כיום ברחבי המדינה ונראה כי הוא עומד לכבוש את השוק. כבר עתה ניתן לזקוף לזכותו חלק חשוב בהסלמה הברוטלית של השיח הציבורי ובתהליך הג'ונגליזציה שעוברת תרבות הוויכוח. זה חומר פשוט ויעיל, נגיש לכל יד מאוגרפת וזמין לכל פה שואג: השתלחות בנציגו המובהק ביותר של שלטון החוק - בית המשפט העליון.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

קרי עושה שלום בתחבולות / אלכס מינץ

אם אפשר להתייחס בדאגה, ועדיין במתינות, להתבטאויות ברוח זו הבוקעות מגרונו של "העם", באשר הוא טוקבקיסט מזדמן או מרואיין במשאל רחוב, אי אפשר להקל ראש בהתנהלות הנפשעת מצד אישי ציבור, שמעמדם ומשקלם מגדירים ומחייבים אותם.

עצורים בהפגנת החרדים באשדוד(צילום: אבי רוקח)

ענף הספורט הלאומי לבכירים, שמתפתח יפה כל כך בשנים האחרונות, מציג הטלת רפש מרוכזת במוסדות המשפט כל אימת שהחלטתם אינה מוצאת חן - אישית, או פוליטית - בעיני הדוברים. התשובה תמיד אחת: דה-לגיטימציה. גם חלק מעורכי דין, בשר מבשרה של המערכת המשפטית, נוטה יותר ויותר לדרך נלוזה זו, אבל מלומדים אלה ראויים להתייחסות נפרדת בהזדמנות אחרת.

השיטה, אפוא, לא חדשה, אבל השבוע ניכרת עליית מדרגה בטרור האנטי-משפטי. לצעדי ההסתה של חברי הכנסת החרדים נגד בג"ץ הייתה עילה: ההחלטה לעצור את ההקצבות לישיבות שתלמידיהן קיבלו צווי גיוס ולא עמדו בהם. אלא שהעילה חסרת משמעות. מותר ואפשר שלא להסכים עם החלטה כזו או אחרת של בית משפט. אישית, אגב, אני סבור שהחוקים שנועדו לכפות גיוס על החרדים אינם הכרחיים ובוודאי אינם ישימים. לא זה העניין. העניין הוא מעמדו של החוק במדינת חוק ומחויבותם של אזרחים, בעיקר נבחרי ציבור, לקבל את מרות החוק ולכבד אותו. ולמי שזקוק לתזכורת: הרשות השופטת היא האמונה על אכיפת החוק במדינה וכן על ריסון השלטון והגנה על האזרחים מפני הרשות המחוקקת. ממש ככה.

כשח"כ ישראל אייכלר מתלהם "שופטי בג"ץ חותרים ליצור אווירה של מלחמת אזרחים עקובה מדם, ננצח את שליטי בג"ץ", כשח"כ משה גפני מתגולל "בית המשפט העליון הולך כמו בריון בשוק, אנחנו נשיב לו מלחמה" - אין צורך בפרשנות. במו פיהם מגדירים עצמם חברי הכנסת כאויביו של בית המשפט, כאויביו של שלטון החוק בישראל.

אזרחים המסיתים כך נגד החוק אמורים להיענש. חברי פרלמנט שעושים זאת, על אחת כמה וכמה. בהשפעתם הרבה על ציבור גדול, קנאי ומשוסה, פגיעתם רעה והרסנית. עיניכם הרואות. אבל בניגוד לעבריינים הקטנים, הם מתכסים באדרת החסינות הניתנת לחברי הכנסת, ובכך חומקים מהעמדה לדין בגין עבירות חמורות בהרבה מביזוי בית המשפט.

כיוון שהחוק ומייצגיו על כס השיפוט אינם מרשימים כלל את גפני, אייכלר וחבריהם, שהרי ממילא רק דין ההלכה תקף ובבית המשפט העליון יש להילחם מלחמת חורמה, יתכבדו אבירי הצדק החרדי וישילו את חסינותם. כך יוכלו, לשם שינוי, לעמוד בפני בית דין של מטה, להילחם באומץ ובראש זקוף - ולשלם את המחיר כאחרוני הפושעים. הרי מלחמות זה לא מה שמפחיד אותם.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il