בשבוע שעבר ציינה ארצות הברית את מותו של גיבור תרבות מיוחד במינו, המוזיקאי ואיש זכויות האדם והאזרח, פיט סיגר, מחלוצי מוזיקת הפולקלור האמריקאי. הקריירה הארוכה של סיגר, שחיבר וביצע עשרות שירים חשובים, בהם If I Had a Hammer, Where Have All the Flower Gone?, This Land is Your Land ו-We Shall Overcome, כשהוא מחובר לבנג'ו, לגיטרת שנים-עשר מיתרים ולחלילית פח, עברה לרגע גם במדינת ישראל של שנות החמישים, ממנה שאב השראה כאומה אידאליסטית בהתהוות ממקורות תנ"כיים ומוכת השואה האירופאית. בתחילת שנות החמישים הוא הקליט עם להקת ״האורגים״ את השיר העברי "צא נא, צא נא, צא נא״, שהפך עד מהרה ללהיט מקובל על הכל. הוא אימץ לעצמו שירים ישראלים חלוציים כמו "ארצה עלינו" ו"הי דרומה לאילת", ובחורף 1964 גם הגיע להופיע באילת.

המופע באילת היה פרי יוזמתו ונחישותו של מפקד היאחזות הנחל גרופית, איתן קדמוני ז״ל. ההיאחזות הייתה אז בחיתוליה: שמונה אוהלים, צריף ששימש כחדר אוכל, מרפאה, מועדון ושירותים. כאות השכמה למתיישבים הצעירים, הושמעו מן המועדון צלילי מוזיקה שהדהדו ברחבי המחנה. היו אלה קולותיהם של להקת "התרנגולים", אבל גם השירים החברתיים של פיט סיגר, ג'ון באאז ואחרים.

הגיע עד אילת. פיט סיגר

ההופעה של סיגר באילת הייתה כישלון. הקהל בעיר הדרומית לא הכיר ולא הבין את מוזיקת הפולקלור של סיגר והשליך בקבוקי טמפו לעבר הבימה. אבל המפקד איתן קדמוני היה נחוש בדעתו וסיגר ופמלייתו הגיעו למופע חצות בחדר האוכל של ההיאחזות. החדר היה מלא עד אפס מקום, כיוון שחברים נוספים הגיעו מקיבוץ יטבתה הסמוך. הצריף רטט מקולות השירה, שכן הקהל הזה הכיר ואהב את שיריו של הפולקלוריסט האמריקאי והצטרפה לשירתו. בשבת בבוקר יצאה מונית שחורה עם סיגר וחבורתו בדרכם צפונה להופעה בירושלים. אבל שעות מספר מאוחר יותר, כשחברי הגרעין יצאו לטיול הרפתקני בנגב, הם גילו כי החבורה לא הגיעה רחוק, מאחר והמונית שקעה בבוץ הוואדי שעלה על גדותיו מחמת שיטפון מדברי. החברה נרתמו לעזרה והחילוץ עבר בהצלחה בסיוע הקומנדקר הצבאי.  

הופעתו הצנועה ונגישותו הבלתי אמצעית של סיגר לאנשים בני כל הגילאים והזהויות האתניות השפיעו במשך חייו הארוכים לא רק על מוזיקת הפולקלור כי אם גם על חייהם והשקפת עולמם הליברלית של מיליוני אנשים שוחרי זכויות אדם ורודפי שלום בכל העולם. הוא היה שגריר שלום מטעם עצמו. את לחניו ושיריו שרו באלפי תהלוכות מחאה, כשברבים מהן השתתף בעצמו. עד לימיו האחרונים היה היה מעורב בפעילות פוליטית-חברתית וגם היה מפעילי התנועה לאיכות הסביבה, שנים רבות לפני שזו הפכה אופנתית. במסגרת פעילות זו פעל להביא לטיהור מימי נהר ההדסון מהפסולת התעשייתית שזיהמה את הנהר בעבר. סירתו שטה לאורך ההדסון כשהיא משדרת ומפיצה ערכים של אקולוגיה ירוקה. סירה אחרת ששאבה השראה מסיגר הייתה ספינת השלום של אייבי נתן, שעגנה מול חופי תל אביב והפיצה מסרים ומוזיקה של שלום מ-1973 ועד 1993. השיר האחרון ששידרה תחנת הרדיו מהספינה היה שירו של סיגר, We Shall Overcome.

ההופעה האחרונה של פיט סיגר בישראל התקיימה שבועות ספורים לפני מלחמת ששת הימים. לאחר שישראל המשיכה להחזיק בשטחים אותם כבשה במלחמה זו, ואיתם במאות אלפי התושבים שהתגוררו עליה, נפרד סיגר מהשירים העבריים אותם נהג לשיר והחל להשמיע ביקורת על התנהלותה של ישראל בשטחים ודברים בזכותם של הפלשתינאים למדינה משלהם.

אולי לא היה זה במקרה שהדייט הראשון שלי עם האיש לו אני נשואה למעלה מארבעים שנים, היה במסיבה סטודנטיאלית בניו-יורק, בקיץ של 1969. אז, בשיאה של התקופה ההיפית, בדירה ניו-יורקית של פרופסור באוניברסיטת קולומביה, ישבנו כולם על הרצפה, ובליווי בנג'ו וגיטרה שרנו בצוותא את שיריו של פיט סיגר וזמרי עם אחרים. אולי זו הסיבה שהתאהבתי באמריקה ונקשרתי אליה כל כך. ברחובות העיר, בעיקר בווילאג׳, נהגו המוני צעירים, ילדי הפרחים, להתגודד בסופי השבוע. זרוקים ויחפים, הם שרו שירי מחאה נגד המלחמה בוויטנאם. הבנתי אז למה אמריקאים רבים היו סרבני גיוס ועשו את כל שביכולתם כדי לא להתגייס. בעלי היה בין אלה שבחרו ללמד בהארלם כחלופה לגיוס. אחרים ברחו לקנדה, או התחתנו, או פצעו את עצמם כדי לא ליטול חלק במלחמה איתה הם לא הסכימו.

מאז הספקנו לעלות לארץ עם משפחה, וגם לרדת חזרה לארה״ב. גם ילדינו יודעים שפיט סיגר ושותפיו לזמר העממי האמריקאי עיצבו את הטעם המוזיקלי של משפחתנו. הבנג'ו של בעלי מאותם הימים מונח עדיין בחדר עבודתו, וספרית התקליטים שלנו שומרת באדיקות על תקליטי הבקליט של אותה התקופה, כשמקום של כבוד שמור לתקליטים הרבים של פיט סיגר.