צעדה, נחישות, התקפלות. ממאבק ההתנתקות
מה עושים לפני פינוי יישובים? "צעדת ההתחברות" לגוש קטיף יצאה באוגוסט 2005 ברעש גדול. מולה התייצבו 17 אלף חיילים שוטרים - אבל לפנות בוקר המהלך דעך. פרק מספרה של ענת רוט: לא בכל מחיר - מגוש קטיף עד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל
צעדת ההתחברות השנייה (שדרות‑אופקים)
ביום שלישי, 2 באוגוסט, דיווחו העיתונים כי בתום משא ומתן ממושך אל תוך הלילה, החליטה המדינה לחזור בה מתוכניתה המקורית, והסכימה להתיר את קיום העצרת שתוכננה להתקיים באותו הערב בשדרות, בתמורה להתחייבות של מועצת יש"ע כי מיד עם סיומה יעזבו כל המפגינים את העיר ויעברו ללינת לילה באופקים. מועצת יש"ע אכן התחייבה לכך, אבל בניגוד לימים שלפני אירועי כפר מימון, הפעם לא כולם הלכו אחריה בעיניים עצומות. ארגוני הימין אמנם קראו לאנשיהם להגיע לעצרת ולהשתתף במצעד, אבל רק בתנאי שהיעד הוא גוש קטיף. אם מתחילים שוב במשאים ומתנים עם המשטרה, יש לפרוש ולהגיע לגוש עצמאית, "תוך כדי העצרת וגם אחריה, ללא שום תלות במה שיאמרו מארגניה", נכתב בהנחיות שהוציא "המטה המשותף", "שום איום, מרומז או מפורש, לא ירתיע הפעם את ההמונים".
הפעם "לא באים כדי למחות, לא כדי לכאוב ולא כדי לצעוק. באים כדי לנצח! לא חשוב מה יאמרו לכם ולא משנה מה יודיעו לכם. כולנו ממשיכים אל תוך הגוש ומצטרפים לאלפים שכבר הגיעו. עם איכות כמו שלנו ועם כמות כמו שלנו, הגירוש לא יצליח בעזרת ה'". על רקע קריאות אלה, הוחלט במערכת הביטחון על גיוס מסיבי של 25,000 שוטרים וחיילים לבלימת הצועדים, 15,000 בשטח ועוד עשרת אלפים כעתודה.
העצרת בשדרות החלה קצת אחרי 19:00. חברי כנסת רבים מהליכוד, ש"ס, המפד"ל, האיחוד הלאומי ויהדות התורה נכחו בה, לרבות יו"ר הכנסת רובי ריבלין, אבל האווירה הייתה שונה מאוד מזו שהייתה שבועיים קודם בנתיבות. הבדל אחד, בולט לעין, היה מספר המשתתפים: מארגני העצרת דיווחו על 50 אלף משתתפים, אבל הערכות המשטרה דיברו על 25,000 ובחדשות ערוץ 2 דווח כי בשדרות יש יותר שוטרים ממפגינים. כלומר, פחות מ‑15,000. בערוץ 1 דווח על 10,000 בלבד. הבדל שני היה, שלא נראו שם הברק והלהט שהיו בעיני המשתתפים בנתיבות ובכפר מימון.
כבר בישיבת המטה שנערכה ערב היציאה למצעד, העלו כמה מהמשתתפים את החשש שלא יגיעו מספיק אנשים, והציעו להעתיק את המחאה למרכז הארץ, בהנחה שלשם יגיעו הרבה יותר. אבל ראשי מועצת יש"ע התעקשו על קיומה בדרום: ראשית, בשל הערך ההסברתי - כל אזרח שמגיע לשדרות שקול כנגד ארבעה אנשים שיוצאים להפגין בת"א או בירושלים, הסבירו; ושנית, בשל הערך הפוליטי - שדרות ואופקים היו באותם ימים שני מעוזים של הליכוד ושל ש"ס, ותחושתם הייתה שהמפגש של המוני מתנגדי ההתנתקות עם התושבים פנים אל פנים יעורר תסיסה בקרב קהל המצביעים של שתי המפלגות, אשר תייצר לחץ על הפוליטיקאים שלהן ותגרום להם להתגייס לעצירת ההתנתקות. לכן, למרות ההבדלים בין נתיבות לשדרות, המשיכו ראשי מועצת יש"ע לשדר אופטימיות.
"רוב הציבור לא תומך בתוכנית ההתנתקות", אמר צביקי בר‑חי למשתתפי העצרת, "ההחלטה אולי חוקית, אבל לא לגיטימית. ראש הממשלה הפך את עורו ומוביל מדינה בלי מנדט מהציבור שבחר בו. צריך ללכת לבחירות או למשאל עם לפני שקורעים את העם... המטרה העיקרית היא לעורר את הציבור ולקרוא לראש הממשלה לעצור לפני שתהיה קטסטרופה". "אנחנו לא נוטשים עד אשר התוכנית הזאת תתבטל ותיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה", הוסיף בנצי ליברמן, "נחתור לגוש קטיף, אבל היעד המרכזי הוא ביטול התוכנית". מטרה נוספת של המצעד הייתה, כאמור, לרתק אליו את כוחות הביטחון, ולשבש בכך את ההכנות להתנתקות. השגת מטרה זו חייבה אמנם מספר משתתפים גדול בהרבה מזה שהגיע לשדרות, אבל במועצת יש"ע סירבו לוותר עליה וטענו שמספר המפגינים יגדל בשעות ובימים הבאים: "נישאר באופקים כמה זמן שצריך", אמר אסטרטג המועצה, יובל פורת.
קצת אחרי 21:00 הסתיימה העצרת, והמפגינים החלו לעשות את דרכם ללינת הלילה בפארק אופקים, כפי שסוכם מראש. כמה קבוצות של פעילים, שלא הבינו את הגיון המעבר למקום הנמצא בכיוון הנגדי לגוש קטיף, פרשו מהציבור והחלו לעשות את דרכם לגוש עוד באותו הלילה. אבל רוב המפגינים נענו לקריאתה של מועצת יש"ע והגיעו לאופקים.
ב‑9:00 בבוקר למחרת, יום רביעי, כינסו ראשי המועצה את הציבור לתדרוך והודיעו להם כי הצעדה תחל לקראת הערב. מאחר שהבינו שכוחות הביטחון הרבים שכיתרו את העיר לא יאפשרו לצועדים להתקדם הרבה מעבר לגבולות פארק אופקים, הוחלט לחזור ולהשתמש במצעד כ"פעולת הסחה", כמו בכפר מימון, שבחסותה יֵצאו חוליות של מיטיבי לכת לעבר גוש קטיף. אלא שבניגוד לכפר מימון, הפעם נעשה גיוס האנשים בצורה גלויה, ולאורך כל שעות היום קראה מערכת הכְּריזה לאנשים להגיע ולהירשם.
בשעה 21:00, בתום עצרת שנמשכה כשעה, נתנו ראשי מועצת יש"ע את האות לתחילת הצעדה, וכ‑17,000 חיילים ושוטרים נפרסו לאורך הציר המוביל מאופקים לגוש קטיף כדי למנוע את התקדמות הצועדים. כמו בכפר מימון, בראש הטור הלכו הרבנים ואנשי הציבור, אבל המתח וההתרגשות שהיו שם לא הורגשו הפעם. נראה כי אחת הסיבות הייתה מספר המשתתפים, שעמד על בין רבע למחצית ממספר הצועדים לכפר מימון. סיבה אפשרית נוספת היא שמי שבאמת רצה להגיע לגוש קטיף, עשה זאת עצמאית או חבר לאחת החוליות שהתארגנו במהלך היום, ושמראש תכננו לפרוש מהמצעד ברגע שייעצר.
כעבור שעה, לאחר צעידה של כשני קילומטרים, הגיעו הצועדים לצומת פדויים‑רנן ונבלמו על‑ידי כוחות הביטחון. ברגע הראשון נדמה היה כי בין הצדדים עומד לפרוץ עימות. הרב שלמה אבינר ניסה להרגיע את הרוחות וקרא לצעירים להתיישב על הרצפה, כפי שעשה בצעדה מנתיבות לכפר מימון. רוב הצועדים נענו, ופתחו בשירת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ו"עם ישראל חי". אבל אז הגיחו קדימה כמה מאות צעירים, שחששו מהישנות התסריט של כפר מימון, והחלו לנוע אל עבר חומת השוטרים והחיילים שחסמה את הדרך. "לכו אחורה 10 מטר, זה פיקוח נפש!" צעק פנחס ולרשטיין.
עשרות שוטרי יס"מ פרצו קדימה והדפו את הצעירים לאחור. בינתיים החלו צה"ל והמשטרה לשפר עמדות וקידמו אל מול המפגינים יחידות שלמות של פרשים בגיבוי שלוש מכת"זיות (מכונות להתזת מים לפיזור מפגינים). ראשי מועצת יש"ע ניסו לשכנע את ניצב אורי בר‑לב, שפיקד על הכוחות, להתיר להם להתקדם שני קילומטרים נוספים, עד לפארק אשכול. אבל בר‑לב סירב. תוך כדי המשא ומתן, שנמשך אל תוך הלילה, פרשו מהטור מאות מהצעירים שארגן המטה המבצעי במהלך היום, והחלו לצעוד עצמאית לגוש קטיף. כ‑30 קילומטר צעדו הצעירים במהלך הלילה. הפעם הצליחו רובם להגיע אל היעד ובמהלך הבוקר נכנסו מאות לכפר דרום.
בסביבות שתיים וחצי בלילה, לאחר שאלפי הצועדים נרדמו על הכביש והמשא ומתן עם המשטרה הגיע למבוי סתום, החל דיון בין ראשי מועצת יש"ע, אישי הציבור והרבנים שהיו במקום בשאלה "מה עושים": לחזור אחורה, לאופקים, או להישאר על הכביש. גם האפשרות של פריצה קדימה עלתה, אבל ראשי מועצת יש"ע התנגדו לכך בתוקף והזכירו שגם הרב שפירא אסר זאת. הרב יהושע מגנס, יד‑ימינו של הרב שפירא, התקשר לבית הרב לשאול לדעתו, ונענה על‑ידי אנשיו שאין להתעמת עם החיילים.
הוויכוח התמקד, אם כן, בשתי החלופות הראשונות. חנן פורת סבר שיש להישאר על הכביש עד שהמשטרה תיאות לאפשר לצועדים להתקדם או עד שהכוחות יותשו ויקרסו וניתן יהיה להמשיך קדימה ללא אלימות. "אני הייתי סבור, אולי במידה של תמימות, שהייתה לנו יכולת להביא את המנהיגות הפוליטית לשטח, ולהקרין מולם את העוצמה שבאה לידי ביטוי במקום", מספר פורת. מועצת יש"ע, מנגד, סברה שמדובר בהצעה לא ריאלית, וטענה שצריך להעיר את הציבור ולחזור לאופקים להתארגנות מחודשת. סיבה אחת הייתה הודעתו של מפקד הכוחות בשטח, אורי בר‑לב, שלא יאפשר את שהיית המפגינים במקום, ושכבר הזמין אוטובוסים כדי לפנותם. אבל הסיבה העיקרית הייתה תנאי מזג האוויר, שלטענת ראשי המועצה אינם מאפשרים צעידה בשעות היום, וגם לא שהייה ממושכת על הכביש: "החום יהיה בלתי נסבל", הזהיר זמביש, "אין כאן טיפת צל, ואין אפשרות לוגיסטית לצל ומים". בארבע בבוקר התקבלה ההחלטה: חוזרים לאופקים.
באותם רגעים היה הכביש מכוסה במרבד אנושי. "האנשים שוכבים על מזרנים דקים או על שקי שינה וישנים, פשוט חורפים... תמונה מדהימה שרק הציבור הדתי‑לאומי במסירות הנפש שלו מסוגל לנפק", דיווחו כתבי "ידיעות אחרונות". "ילדים, מבוגרים, נערים ישנים זה לצד זה על האספלט והעפר, במרחק נגיעה, ואף אחד לא מתלונן". בחמש וחצי לפנות בוקר העירו ראשי מועצת יש"ע את הצועדים והודיעו להם שהוחלט לחזור לאופקים. "הלילה הוכחתם שוב שיש לנו ציבור מסור שמוכן לעשות הכול למען ארץ ישראל", אמר צביקי בר‑חי,
ועכשיו "ביוזמתנו נחזור למאהל בחורשה באופקים. קיימנו הערכת מצב לפני כשעה, ולאור העובדה שהיום עוד מעט יעלה ויש פה תינוקות קטנים, עדיף שנתרכז בינתיים תחת הצליות בחורשה". הבשורה על ההתקפלות התקבלה בקרב הצועדים באכזבה רבה, ורבים ראו בה חזרה על "סינדרום כפר מימון". חלקם מחו בקול רם וניסו לשכנע את ההנהגה לחזור בה, אבל ההחלטה נותרה בעינה. "יש לנו מטרה ליצור עוצמה של התנגדות", הסביר בנצי ליברמן, "ומשמעותה הפרקטית היא העסקת הכוחות".
ראשי מועצת יש"ע קיוו לנצל את שעות היום להתארגנות מחודשת, ולצאת לקראת הערב לצעדה נוספת. בפלאייר שחולק למפגינים בפארק אופקים הוסבר כי "המטרה להגיע לגוש קטיף איננה היחידה. המטרה העיקרית היא ביטול תכנית הגירוש. אנו יוצרים כאן מאבק שהולך וצובר תאוצה, תהודה ועוצמה בכל הציבור בארץ. שיאו של המאבק יהיה בשבוע הבא. אם נצליח למנוע מכוחות הביטחון (שהם אחים יקרים) להתאמן לביצוע התכנית הנוראית, נוכל לנצח במאבק הזה". אבל תחושת רוב הציבור הייתה שהמהלך המתוכנן הוא חסר תועלת, ועד שעות אחר הצהריים נטשו רוב המפגינים את המקום. חלקם חזרו מאוכזבים לבתיהם, וחלקם ניסו להיכנס לגוש קטיף בכוחות עצמם, מי ברכב ומי ברגל. כך, מבלי שניתן אות רשמי, הגיעה "צעדת ההתחברות השנייה" לסיומה.
לפנייה לכתב/ת 
