שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "אבק": רישום יפהפה של פואטיקה, לא יותר

    יצירתם החדשה של ענבל פינטו ואבשלום פולק מתרחשת בעולם חרב שטבע תחת גלי הצונאמי הבא. כשנקודת המוצא של העבודה נשענת על אנימציה, משהו בלב הפועם של אמנויות הבמה הולך לאיבוד

    אם יש משהו שאי אפשר להתווכח איתו יהיה זה כישרונם יוצא הדופן של צמד היוצרים, ענבל פינטו ואבשלום פולק לייצר בכל פעם מחדש עולם תיאטרלי של אסתטיקה והגיון פנימי משלו. פינטו ופולק, עם להקת הרקדנים שחלקם מלווים את השניים מזה שנים, יוצרים ומדברים בשפה משלהם לה נשארו נאמנים מראשית דרכם ועד היום.

     

    "אבק", יצירתם החדשה של בני הזוג, שעלתה בבכורה ביפן, אינה שונה בכך מקודמותיה. עם זאת, נדמה כי בניגוד לעבודות קודמות, העולם שמציגים השניים סגור בתוך עצמו, יפה ובו בזמן קר, מחושב ומנוכר. כמו סרט האנימציה שפותח את העבודה כך המכלול עצמו מציע אמנות מדוקדקת, מרשימה, אפקטיבית. אך בניגוד ליצירה הקולנועית שמוקרנת על מסך, משהו מהלב הפועם באמנויות הבמה שמתרחשות חי מול עיני הצופה, הולך בה לאיבוד.

     

    חיים בסרט. במה, אנימציה ומה שביניהם (צילום: דניאל צ'צ'יק) (צילום: דניאל צ'צ'יק)
    חיים בסרט. במה, אנימציה ומה שביניהם(צילום: דניאל צ'צ'יק)

     

    זה לא רק הדגש על האיור והאנימציה - עבודה נפלאה כשלעצמה שיצרו במשותף שמרית אלקנתי ורוני פחימה - שמייצר את תחושת הריחוק. זה לא המשקל המרכזי שעובר לאט לאט בעבודותיהם מתנועה לדרמה כמעט מומחזת גם אם אינה מילולית. אחרי הכל פוסט מודרניזם ערער כבר מזמן על הסדר וההיררכיות הישנות, טשטש את הגבולות המפרידים לכאורה בין האמנויות ויצר חיים בערבוביה של ז'אנרים. אלו החיבורים שכולאים את העבודה במרחב האינטלקט, התובנות, ההתרשמות הויזואלית.

     

    "אבק" היא יצירה שמובילה את הצופה דרך עלילה לא מורכבת מדי שמתקיימת אחרי המבול, בעולם דקדנטי, כאוטי, משתנה. האבק הוא מטפורה למציאות בטרנספורמציה, לזמניות ולארעיות. זה החומר האקזיסטנציאליסטי השקוף - היום פה. מחר כבר לא.

     

    עולם כאוטי אחרי המבול (צילום: דניאל צ'צ'יק) (צילום: דניאל צ'צ'יק)
    עולם כאוטי אחרי המבול(צילום: דניאל צ'צ'יק)

     

    זה מתחיל בשני רקדנים שפורסים כמו מגילה מסך אותו יאחזו משני צדדיו ועליו יוקרן בעוד רגע סרט מאויר בשחור ולבן. עיניים פעורות יתבוננו במים הגואים שמציפים ומוחקים עיר שלמה. נהרות המים סוחפים איתם בתים, עצים, קרוסלות, כסאות צעצועים. זה עולם בשחור ולבן ואין בו חמלה. משם, יעבור המבט, אל כיתת בית ספר נטושה והפוכה. העיניים הפעורות הן עיניו הבוכיות של ילד טובע או מטביע. פינטו ופולק חוזרים עכשיו לימי התום של ילדות והם צבועים במלנכוליה דקה.

     

    העולם מחליף גוון. שחור ולבן מפנים מקום לצבע פיסטוק. בניגוד לשאר הצבעים במשפחת הפסטל, שמזוהים עם נאיביות וילדות, זהו צבע מתוחכם שלא מרבים להשתמש בו על במה. בעבודה הנוכחית הוא מייצר תחושת מחנק ויש בו מן המאיים כמו מלכודת דבש. רקדנים בכותנות לילה, שולחנות עץ נפתחים, תיקי גב מעור, מורה חמור סבר חנוט בחליפה זרחנית כמו היה בעצמו דמות מחוברת קומיקס - כל אלה לקוחים מזמן וממקום אחר. אותה דמות סמכותית, שכל כולה גרוטסקה, משלימה את התמונה האקזיסטנציאליסטית הקודרת שמצטיירת.

     

    אבק. עולם מחליף גוונים (צילום: דניאל צ'צ'יק) (צילום: דניאל צ'צ'יק)
    אבק. עולם מחליף גוונים(צילום: דניאל צ'צ'יק)

     

    פינטו ופולק רוקמים כדרכם עולמות של פנטזיה. גם בעבר. גם הפעם. אצלם אביזרי במה הם לעולם לא רק מה שהם נראים. בעבודה הזו כיסאות ושולחנות יתעוררו לחיים וירקדו כאילו היו מטאטאים בפנטזיה של דיסני. החייאת החפצים, השימוש באנימציה - בין אם כסרט שמוקרן על מסך ובין אם כתמונות רצות של איורים שיוצרים רצף ותנועה - המבט הילדי לכאורה (ויש דגש גדול על המילה: "לכאורה") והטונים הופכים את העבודה לטיול בין דפיו של ספר.

     

    זה לא האחים גרים. זה לא "הילדה חיותה רואה ממותה" של חנוך לוין או "Contes Pour Enfants Pas Sages" של ז'אק פרוור. זה איפשהו באמצע: בין החולמני למפוכח, בין השלם לשבור, בין הראשוני הטהור למטומא והמטמא. גם אצל פינטו ופולק, כמו אצל שני הפואטיקנים האחרונים - המוות נוכח, יושב בפינה, מחכה לתפוס את מקומו.

    צביקה פישזון, שותף רב שנים ליצירתם, נותן למוות פנים וגוף. הפיזיות שלו היא מתנה לשחקן והוא יודע להשתמש בה היטב. זהו מוות גמלוני, מגוחך, אבל בסופו של דבר הוא זה לו שמורה המילה האחרונה.

     

    הכוריאוגרפיה מובחנת, מינימאליסטית. המחוות מקוטעות ומקושטות. מריונטות או בובות ממוכנות, משחקי ילדות, תנועה מהירה בחלל כאילו יד נעלמה לחצה על כפתור שמריץ את הדמויות בקצב מוגבר על סרט נע. התנועה נשמרת מעוצבת ובגבולות עצמה. לא היא המרכז, למעשה התנועה בעבודה היא החוליה החלשה, הליבה היא הדרמטורגיה, הבימוי והקומפוזיציה ובמילים אחרות החיבור בין האלמנטים. לפרקים זה עובד, בגדול נשארת העבודה בגדר רישום יפהפה של רעיון פואטי.

     

    העפרונות משובחים, הקנבס מהטובים שבנמצא, למעשה כל האלמנטים מסודרים כמתבקש. אז מה חסר? נשימה משותפת. "אבק" היא עבודה נשמרת, עשויה כהלכתה, אך נזהרת בצעדיה שלא לצאת מהקווים. זה משאיר גם את הקהל בגבולותיו, מתבונן מבחוץ על מה שמתחולל בתוך מסגרת הבמה אך לא שותף פעיל למתרחש.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דניאל צ'צ'יק
    אבק. לא יוצאת מהקווים
    צילום: דניאל צ'צ'יק
    לאתר ההטבות
    מומלצים