שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אנדרו קאופמן: "גדלתי בצילה של אליס מונרו"
    הסופר הקנדי אנדרו קאופמן גדל בעיירה הקטנה אונטריו, ממנה הגיעה גם זוכת פרס נובל לספרות. "האם הדומיננטיות של הריאליזם שלה דחף אותי דווקא לכתיבת פנטזיה?", הוא תוהה בראיון על הרומן שכתב, שבו הגיבורה טוענת רגשות באמצעות חפצים, "אין לדעת. באותה מידה הושפעתי גם מ'אזור הדמדומים' ומסרטי מפלצות"

    לא מעט ספרים נכתבים על תפניות בחיים, על דלתות מסתובבות, על מה היה קורה אילו, על בחירות גורליות. הספרים האלה כמו באים לענות על צורך טבעי של רובנו: לחיות כמה חיים אפשריים, ובסוף להבין מה הם הדברים החשובים באמת. אבל אי אפשר לחיות יותר מדרך אחת - אז נשאר לנו רק לקרוא על זה.

     

    לאחרונה תורגמו לעברית כמה ספרים כאלה: "חיים ועוד חיים" של קייט אטקינסון הבריטית, "רשימת המשאלות" של לורי ספילמן, "פגישה עם החיים" של ססיליה אהרן האירית, "הדברים שאני רוצה" של גרגואר דלקור. גם ספרו של אנדרו קאופמן הקנדי, "סיפור שמתחיל בתאונה ונגמר בהתגלות", שייך במובן מסוים לז'אנר הזה.

    ספרו של אנדרו קאופמן. לא מסתפק בריאליזם (צילום: לי טונדרו) (צילום: לי טונדרו)
    ספרו של אנדרו קאופמן. לא מסתפק בריאליזם
     

    "סיפור שמתחיל בהתגלות" מספר על אישה צעירה ושמה רבקה ריינולדס, שלה מאפיין ייחודי אחד: הרגשות שלה עוברים ממנה הלאה ומחלחלים לכל מי שנמצא סביבה. היא כל כך טעונה רגשית שהיא מפיצה את רגשותיה באופן לא רצוני. והיא גם מצאה שיטה לטעון אותם בתוך חפצים, שבינתיים הולכים ומצטברים. יום אחד בעלה מחליט לעזוב, אחותה הצעירה ליסה מתה באופן פתאומי, הבעל של אחותה מבריז מהלוויה, ובדרך לבית הקברות רבקה כמעט מתנגשת במכונית שבה נוהגת אישה-צרפדע ענקית. כאן מתחיל מסע פנטסטי אל הדברים החשובים באמת בחיים.

     

    זה הזמן לסלוח

    כל הדמויות בספר נקשרות סביב מותה של ליסה. אף אחד לא באמת רוצה להתמודד עם האבל או האובדן, או עם חוסר התוחלת הקיומי. יש בספר הרבה מחשבות על אלוהים, וגם על מה צריך אדם לעשות לפני מותו, עם מה להשלים, למי ועל מה לסלוח, את מי לאהוב. הספר מתמודד עם שאלות קיומיות ואמוניות, כי אותה אישה-צפרדע מיתית קוראת לעצמה - לא פחות ולא יותר - אלוהים. במקור, אגב, נקרא הספר The Warweproof Bible, "תנ"ך חסין מים".

     

    קאופמן, במאי, תסריטאי ומפיק רדיו, נולד בעיירה ויגהם שבאונטריו, קנדה - עיירתה של אליס מונרו, זוכת פרס נובל לספרות. הוא פרסם ב-2003 ספר ראשון ומצליח שנקרא "כל החברים שלי הם גיבורי על", מעין נובלה שהפכה לספר פולחן ותורגמה לשמונה שפות. עובדות היותו תסריטאי בהחלט ניכרת גם ב"סיפור שמתחיל בתאונה ונגמר בהתגלות". הקצב והדמויות המעט מוקצנות שלו הם קולנועיים לגמרי, שלא לדבר על אופנת ספרי וסרטי הפנטזיה של העשור האחרון.

     

    ואולם, כך מתברר, הספר הזה התחיל דווקא בשיחה עם חבר טוב, שסיפר לו שהוא התחיל לקחת את ילדיו לכנסייה. "הייתי המום", מספר קאופמן בראיון באמצעות הדואר האלקטרוני, "הוא יכול היה לספר לי כל כך הרבה דברים: שהוא מנהל רומן, שהוא מכור לסמים, כל דבר אחר, והייתי אומר לו 'יהיה בסדר, אני אעזור לך לצאת מזה'. אבל אחרי שהוא סיפר לי על הכנסייה, הסתכלתי עליו והוא אמר 'אתה מסתכל עלי כאילו הרגע הקאתי על הנעליים שלך'. התגובה שלי, שהיתה כל כך מוגזמת, הובילה אותי לחשוב למה הדת הממוסדת, שהיתה חלק מרכזי בציוויליזציה האנושית מזה אלפי שנים, נעשתה כל כך חשודה ב-50 השנים האחרונות".

     

    הספר שלך מדבר על התמודדות עם מוות ואובדן. זה נושא שמעסיק אותך הרבה?

     

    "כתבתי את הספר הזה זמן קצר אחרי שאשתי ואני סבלנו משורה של הפלות טבעיות. זו היתה תקופה קשה בחיינו. אחת הסיבות שאנשים אוחזים באמונות דתיות היא שהן עוזרות להם לעבור זמנים קשים. לי אין אמונות כאלה, אז התמודדות עם אובדן מסוג כזה בחיי האישיים הוביל אותי לתהות איפה בדיוק איבדתי את האמונות הדתיות שלי".

    אליס מונרו. כישרונות מעיירה קטנה בקנדה (צילום: דרק שפטון) (צילום: דרק שפטון)
    אליס מונרו. כישרונות מעיירה קטנה בקנדה(צילום: דרק שפטון)
     

    מתי מגיע הרגע בכתיבה שבו גבולות המציאות היו צריכים להיפרץ אל עבר ז'אנר הפנטזיה?

     

    "בשבילי זה מאוד קשה להעביר אמת רגשית דרך ריאליזם. אתה יכול להעמיד את העובדות בצורה נכונה, לבנות מבנה רגשי אמין, לגרום לקוראים להזדהות עם הדמויות - אבל אם אתה באמת רוצה לתאר איך משהו מרגיש, בניגוד לאיך שהוא באמת היה, אתה חייב להיות מטאפורי. כתיבה טובה לוקחת את המציאות הרגשית במצב מסוים, ואז מגזימה אותה עד לנקודה של מיתוס. מעולם לא קראתי תיאור טוב יותר של הסכנות הגלומות בלכפות את חלומותיך על ילדיך, מאשר בסיפור על דדלוס ואיקרוס".

     

    למה הגיבורה שלך צריכה לטעון את רגשותיה בתוך חפצים? הם עד כדי כך לא ניתנים לוויסות?

     

    "אני לא חושב שמה שרבקה עושה זה דבר כל כך ייחודי ונדיר. זה משהו שכולנו עושים, כל הזמן. במקרה של רבקה, היא לא מסוגלת פיזית לעצור את רגשותיה מלהתעופף מתוך ראשה, אבל כולנו עושים את זה. שפת גוף, עפעוף עיניים מהיר, מתיחת מילה מסוימת במשפט - מיד אנחנו מסגירים את עצמנו".

     

    נולדת בוויגהם שבאונטריו, אותה עיירה שבה נולדה גם אליס מונרו. מה יש בעיירה של 3,000 איש, פחות או יותר, שמעורר כזה כוח יצירה?

     

    "ללא ספק אני גדלתי בצילה הספרותי של מונרו. היו לנו אפילו

    אותם מורים לאנגלית, וחברים של הורי גדלו ביחד איתה. השאלה היא האם הדומיננטיות של הריאליזם שלה דחף אותי דווקא לריאליזם מאגי? האם אני עץ קטן הגדל בצילו של עץ גדול יותר, ומפלס דרכים צדדיות כדי לקבל קצת אור? יכול להיות. אבל שוב, ההשפעה עלי באותה מידה יכולה להיות כל האפיזודות של 'איזור הדמדומים' וסרטי המפלצות שראיתי בילדותי".

     

    ממונרו ואטווד ועד אליך - מה מייחד את הספרות הקנדית היום?

     

    "הדבר היפה בספרות הקנדית העכשווית, לפחות מהמקום שאני נמצא בו, זה שהיא באמת נעשתה ספרות מגובשת רק בסוף שנות ה-60. אולי אפילו אחרי. זה לא מספיק זמן כדי לצבור מאפיינים ייחודיים, כך שכל כותב קנדי בעצם מניח עכשיו את היסודות של הספרות הקנדית, עם כל מילה שהוא כותב. אז יש לנו את אליס מונרו שהביאה את הריאליזם לגבולותיו הטובים, אבל יש לנו גם את שילה האטי, שמגדירה מחדש מהו ריאליזם. אלו זמנים די מרגשים להיות בהם סופר קנדי. את יודעת, מרגשים במובן הספרותי של המילה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לי טונדרו
    אנדרו קאופמן. איפה איבדתי את האמונות הדתיות שלי
    צילום: לי טונדרו
    7 לילות
    מומלצים