שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ברית הפחד של ברית המילה
    איך קורה שאפילו יפי הנפש, הפציפיסטים והאנרכיסטים שאוחזים בתיאוריה קיצונית של אוטונומיה אישית מקיימים את הטקס הברברי הזה? הנה ההסבר

    המחשבה שניתן להצדיק את ברית המילה באמצעים רציונליים, משפטיים או בריאותיים מגוחכת בעיניי. לא יעזור כמה נתפלסף על המגבלות המוטלות על זכויות הילד, על היות הוריו האפוטרופסים הטבעיים שלו, על זה שאין דבר כזה זכויות "טבעיות" והן דבר פיקטיבי בעיקרו, או על איזה איזון בין הזכות האישית של הילד לזכות הקולקטיבית של הלאום.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    למען הנשים, בטלו את חזקת הגיל הרך / יעל גיל

    להציל מזון, להציל מעוני / גידי כרוך

     

    אם נהיה ישרים עם עצמנו תמיד נגיע למסקנה שאנחנו פוגעים בילד חסר ישע. גם המאמץ להוכיח שברית המילה מגינה מפני מחלות או מביאה להנאה רבה יותר בחיי המין הוא מאמץ עקר וגם המחקרים אינם חד-משמעיים. ברית המילה בשום אופן איננה הדבר הנבון ביותר לעשותו או הבריא ביותר, המוצדק ביותר או המוסרי ביותר. חשוב לחזור על הדברים האלה בייחוד כאשר על הפרק עומדת דרישה להכריח אם למול את בנה. הם מבהירים כי מבחינה מוסרית ומשפטית מילת הילד, אקט בלתי רציונלי, פוגעני וחודרני, איננה דבר של מה בכך גם כאשר שני ההורים מסכימים, על אחת כמה וכמה כאשר אחד מהם מתנגד.

     

    הדת, ובאופן רחב יותר, התרבות, היא דרך חיים, ובחיים כמו בחיים לא תמיד התיאוריות והפילוסופיות תואמות את המעשים. מה שכן ניתן לעשות הוא להתחקות אחר מקורותיו של הלא-רציונלי. אותו מקור בעל עוצמה המניע את רוב היהודים בישראל למול את בניהם. ויש לו עוצמה. על פי סקר מכון גוטמן משנת 2000, שבעים אחוזים מהיהודים בישראל סבורים שחשוב לקיים ברית מילה בטקס דתי (!), אחוז גדול יותר, כמובן, חותך את העורלה לבניו.

     

    זהו אחד הריטואלים הפופולריים ביותר בקרב יהודים בישראל, לצד צום ביום הכיפורים ועריכת ליל סדר. זה אומר שאפילו כמה מיפי הנפש ביותר, הפציפיסטים, הניהליסטים, האנרכיסטים שאוחזים בתיאוריה קיצונית של אוטונומיה אישית מקיימים את הטקס הברברי הזה. חברי הקבוצות האלה אינם מתחשבים בדרך כלל במה שיגידו כולם, אלא עושים מה שהם חושבים לנכון. לכן, הטיעון שהם רוצים לחסוך את המבוכה מבניהם הוא טיעון חלש, ואף אם הם משתמשים בו כנראה שהוא מהווה כסות למשהו אחר.

     

    החרדה לחיי התינוק מכריעה

    ברית המילה משקפת, אם כן, משהו עמוק בתוך הלא-מודע הקולקטיבי היהודי. אבל מהו? לדעתי, ברית המילה היא ריטואל שבא להתמודד עם החרדה הראשונית והקשה לחייו של התינוק, ובייחוד הבכור. הברית היא חזרה, אבל מבוקרת, למקום החרדה לחייו של הרך הנולד, זה שהוא התגשמות כל הציפיות והחלומות. באותה נשימה, החזרה הזאת, היות שהיא תחת שליטה, מחזקת את התחושה שהתינוק הזה חזק, שהוא ישרוד, שהוא בר-קיימא. היסוד השומר והמגונן שיש בברית המילה ברור ממש בסיפור המקראי הידוע על ציפורה אשת משה ובנה - היא חייבת לכרות את ערלת בנה אחרת מלאך ה' ימית אותו. חיתוך העורלה הוא מה שמציל את בנה.

     

    הציווי על ברית המילה במקרא, כורך אותה עם החשש של אברהם שלא יוכל להביא ילד עם אשתו האהובה שרה, ועם החרדה לגורלו של ישמעאל, הבן הבכור. גם במאה ה – 21 שבה ירדה תמותת התינוקות עד מאוד, החרדה לגורלו של הילד, ובייחוד הילד הראשון, גדולה עד מאוד. עד סוף ימיי אזכור את החרדה שאחזה בי באמצע לידת בני הבכור, את החשש לחייו, ליכולתו לצאת מן הרחם, להתמודד עם החיידקים והמחלות שנמצאים באוויר העולם שבחוץ. לא פלא שהריטואל הזה עדיין פופולרי, ככל לא-מודע קולקטיבי הוא פועל עלינו בדרכים נסתרות שלא תמיד מובנות לנו.

     

    ההתמודדות הראשונית הזו עם החרדה לחייו של התינוק היא מעין מנגנון פוסט-טראומטי, המעמיד את ההורים מול הפחד הגדול שלהם, ומבטא אותו בפועל, על ידי פגיעה פיסית בתינוק. בניגוד להריון או ללידה, הריטואל הזה נעשה תחת שליטה, עם כללים ברורים כך שהוא מאפשר להורים לחזור לחיים, למרות שאך לפני זמן קצר עמדו חסרי אונים לנוכח הפחד הגדול שיקרה משהו לבנם. ההתמודדות הזו היא בהחלט לא מוסרית, או נבונה בהכרח או בריאה דווקא, אבל היא כנראה מוצלחת.

     

    הניסיון להצדיק את ברית המילה תוך עיוות מושג הזכויות של הילד או מושג הפגיעה בגוף הוא טעות. עדיף להביט לברית המילה "בעיניים", מאשר לקעקע ערכים מרכזיים שנמצאים בבסיס הקיום של החברה הישראלית.

     

    ד"ר יאיר אלדן, הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    אילוסטרציה
    צילום: Shutterstock
    צילום: דבי קופר
    יאיר אלדן
    צילום: דבי קופר
    מומלצים