שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אריאל וולף: "אי אפשר להתעטף בהצלחה"

    הוא נשלף לשורות תיאטרון החאן עם סיום לימודיו ומאז לא נח לרגע. אריאל וולף הגשים את חלומם של מאות שחקנים מובטלים ועדיין לא נרגע. "הפחדים שלי מגיעים מהמחשבה שיום אחד כל זה ייעלם", הוא אומר

    יותר מארבעה עשורים חלפו מאז הצגת הבכורה של המחזה "הצוענים של יפו" בתיאטרון הבימה. על אף שיש המגדירים אותו כאחד המשמעותיים מבין כתביו של המחזאי נסים אלוני, רק כעת נמצא התיאטרון שירים את הכפפה, ינער את האבק מהמילים ויחזיר אותן לחיים. תיאטרון החאן מציג בימים אלה נוסח מעודכן שערך דורי פרנס למחזה. את ההצגה ביים יוסי פולק, מי ששיחק בהפקה המקורית שנחשבה אבן דרך. "זה משא כבד בשבילי, ולא רק בגלל הגעגוע", אמר פולק בתחילת החזרות. הנוסטלגיה, שנוכחת על הבמה, ליוותה את שחקני החאן גם בחדר החזרות.

     

    "הצוענים של יפו". מסווה את הכאב על ניצחון הפשרה (צילום: אסף אשכנזי) (צילום: אסף אשכנזי)
    "הצוענים של יפו". מסווה את הכאב על ניצחון הפשרה(צילום: אסף אשכנזי)

    "כשאתה מוקף באנשים שלא סתם מעריכים את החומר, אלא ממש היו מקורבים ליוצר, כל אחד בדרכו, באופן טבעי מצטרפת לחוויה גם אווירת נוסטלגיה. אבל מלכתחילה זה לא היה ניסיון לחקות או ליצור הומאז' אלא למצוא את החומרים של אלוני מחדש עכשיו", אומר אריאל וולף, מי שמגלם בהצגה את סמול ווליגורא, בחור צעיר, מאוהב וחמום מוח שמסרב לוותר על הגשמת חלומות. "זו היתה חוויה מאוד עצמתית שלוותה בהמון חששות. לעבוד עם יוסי פולק, ששיחק בתפקיד וכעת מביים, זה מטען שהפחיד אותי. אנחנו אנשים כל כך שונים עם פיזיות וסגנון משחק אחר לגמרי. היה לי ברור שהזיכרון, גם אם מעומעם, עדיין קיים בגוף. נרגעתי כשהבנתי שאפשר לקרוא מחזה באופנים שונים ולהוציא מכל דמות כתובה צבעים אחרים".

     

    אריאל וולף. תהליך מלווה בחששות (צילום: אסף אשכנזי) (צילום: אסף אשכנזי)
    אריאל וולף. תהליך מלווה בחששות(צילום: אסף אשכנזי)

    וולף, (29), מצעירי הלהקה, הצטרף לחאן לפני כחמש שנים. המפגש עם השפה האמנותית הייחודית של אלוני היתה לדבריו התנסות מאלפת. "המחזות שלו הם שילוב מדויק להחריד של תיאטרון, חיים ופנטזיה", הוא אומר. "הדיוק במינונים יוצר את הקסם. לוקח זמן עד שהשפה מתיישבת בפה, עד שאתה מרגיש שהיא שלך, נאמנה למקור אבל חיה בהווה. אפשר בקלות לחטוא לשפתו אם לא קוראים אותה נכון".

     

    המחזה של אלוני מתרחש ביפו, עיר ישנה במדינה חדשה שבה חיים בערבוביה פליטים חדשים ומשכבר. יש בה זונות וצוענים, ניצולי שואה ואסירים נמלטים, קלפנים ורוצחים. כולם מתקבצים במועדון "זינגארה". בקברט הלבנטיני העייף של ווליגורא האב (אריה צ'רנר), מופיעה מגדת העתידות הצוענייה, מדאם זארה (ג'יטה מונטה). שני הפליטים שהכירו במחנות באירופה נשבעו שאם יישרדו וייוולד לאחת בת ולשני בן, ישיאו אותם. אבל הבטחות לחוד ומציאות מתפשרת לחוד.

     

    "חוקר פרטי". כל הדרכים מובילות לתיאטרון (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    "חוקר פרטי". כל הדרכים מובילות לתיאטרון(צילום: גדי דגון)

    בסופו של יום מדובר במחזה שמסווה את הכאב על ניצחון הפשרה בקסמים תיאטראליים ובהברקות בימתיות כדרכו של אלוני. בתוכניית ההצגה כתב דורי פרנס: "פה, ביפו הזאת, בתערובת הישן-חדש-מזרח-מערב, מנסים כל מיני קרעי עמים עתיקים חסרי שורשים, לחיות איכשהו. אבל זה כל כך לא יציב, כל כך לא ברור, כל כך לא מובן מאליו - וגם מעייף. קצת נחמה היא המחזה עצמו. יצירת האמנות הזאת. היא הנחמה על הכישלונות או החולשות האנושיות. היא הנחמה על המציאות המבלבלת מדי". 

     

    התחושה של קרקע הנשמטת תחת הרגליים אינה זרה לוולף. על אף שמדובר לכאורה בסיפור הצלחה של שחקן שנשלף היישר מבית הספר למשחק אל שורות התיאטרון ומאז קיבל בזה אחר זה תפקידים מרכזיים, החששות הם חלק מהיומיום. "זה מנגנון שמגן ומפעיל בו זמנית", הוא אומר: "אני מאוד מודה על מה שיש, אבל כאדם חרדתי, יודע שהכל בסימן שאלה. אני לא נינוח. הפחד קיים וגם מחשבות על מה יהיה מחר.  

     

    הלילה ה-12. תיאטרון שמאפשר רצף וגיוון (צילום: יעל אילן ) (צילום: יעל אילן )
    הלילה ה-12. תיאטרון שמאפשר רצף וגיוון(צילום: יעל אילן )

    "בעולמנו התרבותי והכלכלי, הצלחה יכולה בפירוש להיות רגעית. אי אפשר להתעטף בה. זה עידן שבו הקַיָּמוּת של כל העשייה התרבותית, כפי שאני מבין אותה, נמצאת בסימן שאלה. לגעת בטקסטים כמו 'הצוענים של יפו', זה לומר משהו בתקופה שבה במקרה הגרוע הקהל יושב בבית ומסמס לאיזה כוכב ובמקרה הטוב, יושב באולם ומסמס לחבר או מסביר לאשתו מה קורה על הבמה כאילו מדובר בטלוויזיה. אנחנו חיים עם זה. איכשהו".

     

    הוא גדל בהרצליה. אב עורך דין, אם דוקטור לבוטניקה. אחיו, אמיר וולף, הוא שחקן ובמאי מוכשר שחתום בין היתר על "החיים בשלוש גרסאות" שהציג בתיאטרון גשר. כשמאחוריו בית תומך ומאפשר והורים שנותנים רוח גבית, מסלול ההמראה היה פתוח עבורו מתחילת הדרך. חוג דרמה והצגות לנוער, מגמת תיאטרון בתיכון אלון לאמנויות ובמקביל לימודי פסנתר וריקודים סלונים היו הבסיס. "היו כמה מוקדים אבל כל הדרכים הובילו לתיאטרון", הוא אומר.

     

     

    "שני קצרים וחתול". בוחן את הגבולות כל פעם מחדש  (ז'רר אלון) (ז'רר אלון)
    "שני קצרים וחתול". בוחן את הגבולות כל פעם מחדש (ז'רר אלון)

    למה דווקא תיאטרון?

     

    "קשה להגדיר אהבה. אולי כי הייתי ילד מאד סגור והתיאטרון היה מפלט? יש אמת מוחלטת שמתקיימת רק על הבמה, עוצמה רגשית שאולי לא ארשה לעצמי לגעת בה בחיים וזה מרעיד משהו בפנים. לפעמים השקר הזה גדול מכל אמת".

     

    אחרי הצבא נסע לפריז. טיול של חודשיים הפך בלי להרגיש לשנה, שבסופה חזר לישראל מכוון ועשיר בחוויות. "זו היתה תקופה שפתחה לי את הראש. שם הכרתי את החבר הראשון שלי וקיבלתי פרספקטיבה על החיים. פריז זה לא הודו שדופקת את הראש אבל כל היופי הזה עלול לשבש מערכות אם אתה במקום לא יציב. אותי פריז קרקעה, עזרה לי להתבגר ובלעדיה אני משוכנע שהיה לוקח לי הרבה יותר זמן, אם בכלל, להגיע לתיאטרון".

     

    "אפשר לעשות מזה פרודיה אבל תשאר עם אופרה בגרוש" (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    "אפשר לעשות מזה פרודיה אבל תשאר עם אופרה בגרוש"(צילום: גדי דגון)
     

    שנה קשה של הסתגלות, מסע אודישנים בבתי ספר למשחק, מלצרות ואז שלוש שנות לימודים אינטנסיביות בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. "הכניסו אותי לחבית וניערו היטב", הוא אומר. בסטודיו הכיר את בן זוגו בשש השנים האחרונות, שלומי ברטונוב, נצר למשפחת האצולה של התיאטרון העברי וזוכה פרס השחקן על תפקידו בהצגה "מיין קאמפף" מאת ג'ורג' תבורי שעלתה בפסטיבל עכו.

     

    "זה לא תמיד קל אבל לא בגלל המקצוע או תחרות, אלא כיוון שלשרוד זוגיות זה קשה. מצד שני, שש שנים ביחד ועובדה שזה עובד", הוא אומר. "זה ששנינו באותו המקצוע זה עוד אלמנט במערכת היחסים. שנינו הבנו שזה כוח. אנחנו שני גברים שונים וגם כשחקנים תפיסות העולם שלנו דומות, אבל לא זהות. באיזה שהוא מקום זה מרומם למצוא אדם שחווה את העולם כמוך".

     

    למצוא את השלם החצוי (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    למצוא את השלם החצוי(צילום: יוסי צבקר)

    יש הפרדה בין התיאטרון לחיים?

     

    "אני לוקח את העבודה הביתה אולי כי מבחינתי, תיאטרון זה חלק מהחיים. גם הבית זה חדר חזרות ולמשל בתקופה שבה עבדנו על 'הקומדיה של קלאנדרו', שתי הדמויות שאני משחק היו שם איתי".

     

     בעיבוד למחזה מאת ברנרדו דוביצי דה ביביינה מגלם וולף אח ואחות, צמד תאומים, שניים שהם אחד. המעברים והחילופים מסחררים, וגם השינויים הפיזיים בהבזק של רגע מעוררים השתהות. "יש במעברים האלה קסם בימתי אבל מעבר לכך מתחבא משהו מאוד מהותי", הוא אומר על התפקיד. "גבר שמשחק אישה הוא עדיין גבר. אפשר לקשקש הכל במלא צבעים, לנסות להסתיר או לעשות מזה פרודיה, אבל אז תישאר עם אופרה בגרוש. הבחירה בשחקן אחד לשתי הדמויות מדברת על מהות השלם. לקח זמן עד שאבין שבחיפוש אחרי שתי הדמויות, אני הקו המחבר. אני השלם. זו לא התעסקות בסטריאוטיפים של ג'נדר, אלא בקווי אופי כמו שבריריות ועוצמה. נפש לפני גוף. מבחינה רגשית יש משהו מאוד תזזיתי ומפרפר בדמויות האלה. זה מאבק בין המינים שקיים בכל אדם".

     

    שתי הדמויות שוולף משחק בו זמנית שונות במהותן ובמובן מסוים, הוא אומר, מדובר בפיצול אישיות: "זה לא דילוג בין דמויות, אלא שינוי מינונים כמו במערכת סאונד. הייתי צריך ללמוד לתפעל את השניים האלה שבתוכי: להגביר את הווליום של הדמות הנשית זה להוריד את הווליום מדמות הגבר. שניהם שם, רק המינונים משתנים. אני לא רק מחליף תלבושת אלא פושט ולובש עור. למעשה זה לאפשר לעצמי להיות במצב שמשנה את כל מערכות היחסים סביבי, את כל התשתית המוכרת. ההבחנה המגדרית עלולה להיות חיצונית, סטריאוטיפית, קלישאה שעובדת ממקומות ברורים. בעיני זה עמוק יותר. יש בזה משהו פילוסופי ששואל מה הם בעצם מרכיבי האדם. מה בתוכו".

     

    אז שני המינים קיימים בכולם?

     

    "נכון. אני יוצא מנקודת הנחה שמדובר בשלם. מחיקת הבידול במחזה זה האחד השלם החצוי".

     

    וולף מודע לכך שכל קריאת תגר על הקונבנציה בכל הקשור לתפיסות של גבריות ונשיות, הרבה פעמים נתפסת כמאיימת או מבלבלת. "אנחנו חיים לכאורה בעידן המודרני אבל זה שמתקיים מצעד גאווה לא אומר שהעולם השתחרר מדעות קדומות אלא ההיפך - מיניות זה עדיין אישיו. יכול להיות שהעובדה שאני הומו מאפשרת לי לבדוק את עצמי על פי קריטריונים נשיים בלי לפחד מזה, אבל לומר שקל לי יותר לעשות את זה כי אני חי עם גבר? זו תהיה גישה סטריאוטיפית והומופובית. אם אני מרגיש מול זה חופשי, זה כי אני מודע למקומות שונים בתוכי ומאפשר להם לצאת החוצה. זה מעסיק אותי מעצם היותי אדם".

     

    תהליך העבודה על שני התפקידים האלה נשמע כמו מסע מלמד.

     

    "מאוד. זו מתנה ללמוד דרך דמות דברים על עצמך. הגבר שאני הוא השתקפות מול עיניים שמתבוננות בי. צריך למצוא אותו. גם האישה. זו מערכת כוחות שמתקיימת בפנים בין שניים שונים.

    הוא שוויצר, קל דעת ופלרטטן. היא היפוכו. המין שלי מאפשר לי לשחק אותו אבל במהות, אני הרבה יותר קרוב אליה וזה מבחינתי היה הדבר המעניין בעבודה".

     

    במבט לאחור, מה משך אותך אל תיאטרון החאן?

     

    "הרפרטואר. הגודל. תשומת הלב לדברים שחשובים לי. אפילו מבנה התיאטרון. זה מקום שמנסה לא להתפשר איפה שחשוב, ומטבע הדברים, כיוון שמדובר באנסמבל קטן, האינטנסיביות גדולה. זה מקום שנותן לי גב וזה בא לידי ביטוי ברצף ובגיוון שאינם ברורים מאליהם. אני מתעסק כל הזמן בחומרים שונים וזה מאפשר לי כל הזמן לבדוק מחדש את הגבולות. זה תהליך שמלווה בפחדים אבל בניגוד לאנשים אחרים, מה שמפחיד אותי זה להיתקע בגבולות עצמי".

     

    ומה האופק הבא?

     

    "אני חושב על אופק מתוך פחד של מי שחי במקום שבו כלום לא ברור ועוסק בתיאטרון שבו הכל בסימן שאלה גדול. אין בעולם שלנו הרבה רגעי התרוממות. הפחדים שלי מגיעים מהספק ומהמחשבה שיום אחד כל זה ייעלם".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אסף אשכנזי
    אריאל וולף, מתוך "הצוענים של יפו"
    צילום: אסף אשכנזי
    לאתר ההטבות
    מומלצים