שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ריקי ג'רווייס: "צרחתי כמו ילדה כשהציעו לי תפקיד ראשי"

    הקומיקאי ריקי ג'רווייס לא נעלב בקלות, בטח לא מזה שחתכו אותו בעריכה של "החבובות". אבל בסרט השני הוא כבר זכה לתפקיד משמעותי, שאפילו דרש ממנו לרקוד: "אני רקדן עלוב, אבל הבנתי שלאף אחד לא יהיה אכפת מהרגליים השמאליות שלי - כולם יסתכלו על הצפרדע". ראיון

    ב-2011, כשיצא לאקרנים הסרט "החבובות", ריקי ג'רווייס נשאר על רצפת חדר העריכה. תירוצים יש לו בשפע. "זה לא היה ממש תפקיד - שיחקתי את עצמי בסצנה קטנה לצד בילי קריסטל, מנחה האוסקר ומנחה גלובוס הזהב, זה לצד זה", הוא מספר. "ג'יימס בובין, במאי הסרט, הסביר לי שהוא צריך לחתוך את הסצנה - והסכמתי. אי אפשר להכניס את זה בכוח לסרט רק מפני שזה צולם". ג'רווייס טוען שלא לקח את זה קשה: "הדבר הטוב ביותר אצל ג'יימס זה שהוא מכין אותך לאפשרות הזו עוד לפני שאתה מצטלם - הוא אומר משהו כמו 'אנחנו לא נשתמש בזה, אבל תבוא לצילומים בכל מקרה'".

     

    בסיבוב הנוכחי של "החבובות - מבוקשות", שיוצא הערב (ה') לבתי הקולנוע אצלנו, זה כבר נהיה בלתי אפשרי להשאיר את ג'רווייס מחוץ לתוצאה הסופית. הקומיקאי הבריטי מגלם כאן את דומיניק באדגאיי (התרגום המילולי הוא בחור רע - אבל בסרט הוא מדגיש לקרמיט ש"מבטאים את זה באדג'י, זה צרפתי"), נוכל שמשכנע את הגיבורים לצאת לסיבוב הופעות בערים הגדולות של אירופה, ובכך הופך אותם לכלי משחק בתוכניתו הזדונית של הצפרדע המבוקשת מספר 1 בעולם: קונסטנטין, שנראה בדיוק כמו קרמיט, רק עם שומה גדולה מעל שפתו העליונה (וגם עם מבטא מזרח אירופי כבד), זומם לשדוד את האוצרות הלאומיים הגדולים של אותן ערים.

     

    "צרחתי משמחה כמו ילדה קטנה כשג'יימס התקשר ואמר שאקבל את אחד התפקידים הראשיים בסרט", נזכר ג'רווייס. "אחר כך התחלתי להילחץ, כי מבחינת לוחות זמנים זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורי - אבל ידעתי שזה משהו שאתחרט עליו לנצח אם אוותר, אז עשיתי הכל בשביל שזה יקרה. בסך הכל אני ילד מגודל שלא מסוגל לתפוס איזה בר מזל הוא. אני מעריץ את החבובות כבר 30 שנה. נהגתי לצפות בהם באדיקות בימי ראשון בערב עם משפחתי. חוץ מזה, לא יצא לי להכיר את קונסטנטין לפני זה - ועכשיו הוא אחד החברים הכי טובים שלי. אני מספר שתיים שלו, וחושב עליו המון".

     

    למרות שמדובר בסרט שפונה לקהל צעיר יותר מזה שאליו התרגל בעבר, ג'רווייס טוען שלא נדרש לשנות את הגישה ואת סגנון ההומור שלו. "לא צריך להתנשא על ילדים. אפשר להשתמש באותה אירוניה, באותו סרקזם. הם יבינו את זה", הוא אומר. ואכן, הוא משתמש בסרט בנוסחה אליה הרגיל אותנו בעבר: "אני נהנה לפרק לגורמים את ההתנהגות האנושית, זה הדבר האהוב עלי - סאטירה חברתית".

     

    רוצה צלקות, אבל רק מטאפוריות בבקשה

    ג'רווייס נולד ביוני 1961 בברקשייר שבאנגליה, בן לאב שעסק בעבודת כפיים ואם שעבדה כמעצבת בגדים. "אולי בעצם מעצבת בגדים זו לא ההגדרה הנכונה", הוא מתקן, "אבל היא נהגה לתפור לנו את כל הבגדים, כי היינו עניים". הוא מספר כי לא היו לו שאיפות מרשימות במיוחד כילד, ובהמשך גם כמתבגר: "באופן מוזר וללא הצדקה של ממש, הייתי מאוד מרוצה מעצמי והייתי משוכנע שהכל יהיה בסדר. תמיד עשיתי מה שרציתי".

     

    אחרי שהשלים את לימודיו באוניברסיטה, היתה לו להקה שלא ממש התרוממה, ובשנות העשרים המאוחרות לחייו, נאלץ להסתפק בעבודה אפורה כמנהל משרד - אותה משרה מקוללת ששימשה השראה לסדרה המצליחה "המשרד", אותה כתב שנים מאוחר יותר. אבל רגע, קצת אחורה: עוד לפני הפריצה הטלוויזיונית הגדולה, ג'רווייס הספיק גם לשמש כאיש יחסי ציבור של תחנת רדיו. במקביל כתב גם כמה תסכיתים, ומשם התגלגלו אליו אנשי ערוץ 4 הבריטי. שם הוא זכה לתוכנית אירוח משלו, ובהמשך הפך את דמות הבוס הקצת פתטי שהמציא בשביל לשעשע חברים, לדיוויד ברנט - גיבור "המשרד".

     

    ימי הרדיו מאחוריו, וכך גם ימי המשרד - האמיתי וזה מהסדרה - אבל לדבריו, הוא עובד היום קשה יותר מאי פעם. בתפריט: העונה השנייה של "דרק" המשודרת בנטפליקס ועוסקת באדם מאותגר אינטלקטואלית שעובד בבית אבות, "ללמוד גיטרה עם דיוויד ברנט" - סדרת אונליין שמחזירה למסך את גיבור "המשרד", וגם סיבוב הופעות סטנד-אפ בינלאומי.

     

    "אני אוהב את הלחץ ואת תחושת המאבק", הוא אומר, "אני רוצה לחטוף כמה מהלומות. אני רוצה צלקות של מלחמה. רגע, חשוב לי להבהיר שמדובר בצלקות מטאפוריות - כי צלקות אמיתיות מפחידות אותי לאללה. אני לא באמת טיפוס שבקטע של לחטוף מכות".

     

    ריקי ג'רווייס וקונסטנטין. "אני חושב עליו המון" (צילום: AP) (צילום: AP)
    ריקי ג'רווייס וקונסטנטין. "אני חושב עליו המון"(צילום: AP)

    כמה צלקות מטאפוריות הותיר בו, קרוב לוודאי, טקס גלובוס הזהב שהנחה ב-2011: הוא לא חסך את שבטו מהכוכבים הגדולים של הוליווד, ובתמורה חטף ביקורות זועמות. אבל אם נדמה לכם שהיום הוא היה עושה דברים אחרת - אתם טועים, ובגדול. יש לי סוג של תסמונת טורט של אמת. אני מרגיש צורך עז להגיד אותה כל הזמן", הוא מצהיר. לכן שנה לאחר מכן הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד פעם נוספת - והפעם הוליווד היתה סבלנית יותר כלפיו.

     

    "אין כמו לצחוק על סלבריטאים", הוא מודה. "הם כל הזמן מודאגים ממה שאומרים עליהם. עלי כל הזמן אומרים דברים רעים, ויש לי רשימה שלמה. פעם מישהו שאל אותי, 'איך זה להרגיש שנוא?' - אבל מבחינתי מה שחושבים עלי הוא לא רלוונטי. זה כמו ללכת לשירותים ציבוריים ולחפש גרפיטי על עצמך".

     

    היחס לסלבריטאים היה גם אחד הדברים שמשכו אותו להצטרף לקאסט של "החבובות". "הם מאוד מזכירים לי את מה שניסיתי לעשות בסדרת הטלוויזיה 'ניצבים', רק שהם עשו את זה 30 שנה לפני: לוקחים כוכבים מוכרים והופכים אותם לדיוות, או לנאדים נפוחים. מעין גרסה מעוותת של עצמם, וכל זה כשהם מוקפים בקהל שלא ממש אכפת לו מזה שהם כוכבים".

     

    ויש ב"חבובות" דברים נוספים שהוא מעריך. "אני חושב שהעובדה שהם כאלה אופטימים קוסמת לי", הוא אומר. "זה שהם מקבלים את השונה, ושהם תמיד מתקשים בעצמם. אני עושה את זה הרבה בקומדיות, ולמדתי את זה מלורל והארדי. דברים לא באים להם בקלות. הם יכולים ליפול בכל רגע נתון, אבל הם תמיד משתדלים ונותנים את מאת האחוזים. זה בדיוק כמו דיוויד ברנט מ'המשרד' - אני אוהב אותו מכיוון שהוא עושה צחוק מעצמו, אבל אז מתרומם שוב. וזו בדיוק הרוח של החבובות.

     

    "אני חושב שהגישה הזו עוברת גם לכוכבים האנושיים בסרט. אתה לא צריך לדעת לרקוד ולשיר בצורה מושלמת, אתה פשוט צריך לעשות את הטוב ביותר שלך, ואני חושב שזה עובר נהדר. לריי ליוטה ולדני טרחו, שניים מהשחקנים הקשוחים על המסך, יש סצנות שלמות של ריקודים ושירים - דבר שלא היית רואה אותם עושים בשום מקום אחר. אז הם לא עושים את זה באופן מושלם, אבל רואים שהם פשוט עושים חיים ונותנים את כל מה שיש להם. אגב, זה קורע".

     

    לא אומרים לא לחבובות

    ואם כבר מדברים על הופעות האורח האנושיות, אי אפשר להתעלם מטינה פיי - שמככבת בתפקיד די מרכזי בתור נטאשה, מנהלת בית כלא סיבירי, וטיי בורל ("משפחה מודרנית") שמגלם חוקר משטרה צרפתי במיוחד. מלבדם, מבליחות בסרט עוד כשלושים הופעות אורח קצרצרות, חלקן קצרצרות ביותר, של שמות גדולים. מצמצת - ואולי פספסת את ג'יימס מקאוויי, טום הידלסטון, יו בונוויל, סירשה רונאן, סלמה הייאק, כריסטוף וולץ, אשר, סלין דיון ורבים אחרים.

     

    בבכורה עם הבובות שלי. ריקי ג'רווייס וחברים אופטימים (צילום: AP) (צילום: AP)
    בבכורה עם הבובות שלי. ריקי ג'רווייס וחברים אופטימים(צילום: AP)

    "כיוון שיש כזו אהבה גדולה לחבובות, כל מי שפונים אליו ומציעים לו להשתתף - מסכים מיד, לא משנה מה גודל התפקיד", סבור ג'רווייס. "הרי הכוכבים האמיתיים הם קרמיט, פיגי וחבריהם, וההשתתפות בסרט בסך הכל מאפשרת לשחקנים לעשות דברים שבדרך כלל לא תראו אותם עושים על המסך - וכל זה כשהם חולקים את אור הזרקורים עם הדמויות שגדלו עליהן".

     

    אז איך באמת היתה ההרגשה מבחינתך, שתשומת הלב נתונה בעיקר לקרמיט ומיס פיגי? זה לא כואב קצת באגו?

     

    "ידעתי שזה מה שיקרה. הדבר שהכי הטריד אותי היה קטע של שירה וריקוד. אני בסדר עם השירה, הרי אני כוכב פופ כושל, ועדיין שר מדי פעם וכותב שירים לדיוויד ברנט. ביצעתי שיר ב'ניצבים' ושרתי גם ב'רחוב סומסום' עם אלמו. בנוגע לריקוד, אני ממש לא מרגיש אותו דבר. אני רקדן עלוב למדי. אבל אז נזכרתי שעל המסך לצדי תהיה צפרדע רוקדת. לקהל לא ממש יהיה אכפת מה אני עושה עם הרגליים השמאליות והקצרות שלי. הם הרי יסתכלו עליו. אני חייב להגיד שהרסתי הרבה טייקים בכוונה, רק כדי לעשות אותם עוד פעם. באחד הטייקים קלטתי איפה אני נמצא ונפלט לי איזה 'היי, אני בחבובות!'. ואז ג'יימס הבמאי אמר: 'קאט. כן, ריקי, אתה בחבובות, רק תשתדל לא להגיד את זה בקול רם בטייק הבא'".

     

    כאחד המעריצים הגדולים של החבובות, באיזה סוג של סרט תרצה לראות אותם בפעם הבאה?

     

    "הז'אנר הכי טוב הוא בעצם סיקוול. כולם יודעים את זה. כידוע, הסרטים נעשים טובים יותר ויותר עם כל סיקוול. הנה, תראי את 'גריז 2' ו'הסנדק 3'. אז אולי הסיקוול הבא יקרא 'החבובות - לא מבוקשות'. או כמו שקרמיט בטח היה רוצה - 'חבובות - זמן לנוח'. עם החבר'ה האלה, השמיים הם הגבול".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גטי אימג'בנק
    ריקי ג'רווייס בבכורת "החבובות - מבוקשות"
    צילום: גטי אימג'בנק
    לאתר ההטבות
    מומלצים