שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רוצים לחנך את הילדים? פשוט תפסיקו לחפור

    להורים של היום יש נטייה לא מאוד קלה לחפור, כפי שמכנים זאת הילדים. הוא קילל? הנה מגיעה הרצאה של שעה על חשיבות השיח המנומס. היא לא פינתה את הצלחת? חפירה של שעתיים על עזרה בבית. התוצאה: חינוך בטח שאין כאן. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר למה חשוב לבחור את המלחמות מראש

    קחו למשל את העניין הזה עם הקללות. אתם מנסים, כמו כל משפחה תקנית, לנהל את הבית באקלים ורבלי מנומס יחסית. ואז, יום אחד, במהלך עימות שגרתי בין הקטן לגדולה, מתלהט לו היצר האינפנטילי. הדרדק רודף אחרי הבכורה ומנסה להשיב צעצוע שנגזל בחטף. היא מחזירה לו חיוך מלגלג ממרום תשע שנותיה. סילון עשן פורץ מאזניו והוא מטיח בה :"בת זונה!!!".

     

    תדהמה מכה את יושבי הבית. הפעילות המשפחתית פוסקת באחת. אין טעם להמשיך בענייני דיומא. אתגר חינוכי אקוטי לפנינו. אמא (או אבא, תלוי מי משובץ לעמדת המטיף התורן) נוטלת את העולל ומסבירה לו באריכות כמה איום, פויה ובלתי מקובל מטבע הלשון שנקט בו כרגע. מוזיקה אפלה וג'יימס-בונדית מתעצמת ברקע. קאט.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

     

    הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :

    מה תעשה כשתהיה גדול? כסף - והרבה!

    בלי יועצות שינה: תחזירו את ההורות לעצמכם

    להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?

    7 שינויים שיהפכו אתכם להורים מאושרים יותר

     

    תשמעו, ילדים נחשפים לקללות כל הזמן. הם נחשפים לסטטוס המיוחד שלהן ולהשפעתן המיידית על הסביבה. חזקה על הילד שאם צעצוע פסיכולוגי עוצמתי שכזה נקלע לידיו - הוא יעשה בו שימוש מתישהו. ואתם יודעים מה? בכלל לא התכוונתי לדבר אתכם היום על קללות. למען האמת, אם בגידופים עסקינן, עמדתו של כותב שורות אלה היא שהענקת משקל יתר לקללה אקראית פה ושם יוצרת בעיה יש מאין ולאו דווקא פותרת אותה.

     

    מנסים לפתור את מה שלא ניתן

    אז הצהרנו שהטור הזה לא עוסק בקללות. במה הוא כן עוסק? בטעות זיהוי נפוצה שמתרחשת במגרש האנושי בכלל ובמגרש המשפחתי בפרט. אני מתכוון לבלבול התכוף בין "קושי" ובין "בעיה". טו מייק א לונג סטורי שורט, "קושי" זה משהו מבאס שצריך להשלים איתו, בעוד שהמונח "בעיה" מתייחס לתקלה שראוי ורצוי לפתור מהר ובאופן מיטבי.

     

    לפני 35 שנה יצא לאור ספר קטן, כתוב בצורה בלתי ידידותית בעליל ומבריק לעילא. כתבו אותו שלושה פסיכיאטרים: ואצלאוויק, ויקלנד ופיש. הספר הזה ("שינוי", הוצאת ספרית פועלים) ניסה לתאר/להסביר כיצד נוצרות בעיות אנושיות וכיצד הן נפתרות. בלי להיגרר לקלישאות מז'אנר "שינה את חיי", אני כן מוכן לומר שהייתה זו מהלומת גרזן מרעננת למוח הייעוצי שלי (אזהרה לצרכן: כדאי לרוץ ולקרוא, אבל לקחת בחשבון שהמודלים בספר נשענים על מתמטיקה ולא על פסיכולוגיה. במילים אחרות, קשה אבל שווה). אחת האבחנות המעניינות שבוצעו שם בנוגע לחוויה האנושית הייתה האבחנה שתוארה שתי פסקאות אחורה: האבחנה בין "קושי" ו"בעיה".

     

    ואיך זה קשור לענייני ילדים, חיתולים ומתבגרים? אלמנטרי! אחת הסיבות לכך שהורים ושאר בני אדם דופקים את הראש בקיר שוב ושוב במהלך התמודדויות החיים שלהם הינה התייחסות לקושי לגיטימי כאל בעיה בוערת. התוצאה המיידית? אנחנו מפנים המון משאבים כדי לנסות לפתור את אשר לא ניתן לפתור. התוצאות לטווח ארוך? תסכול משפחתי, תחושת כישלון, האשמה הדדית עקרה, סדקים ביחסים הזוגיים - you name it.

     

    תכננו מה לא לעשות

    פער הדורות הוא דוגמה מצויינת ונפוצה. המבוגרים מעווים פניהם נוכח אנוכיותם ורדידותם של הצעירים. הצעירים מרימים קולם כנגד האטימות והשמרנות ההורית, ועולם כמנהגו נוהג. התייחסויות ברוח זו לפער הדורות תועדו על לוחות חמר בבליים כבר לפני אלפי שנים, אבל אנחנו לא מוותרים, ונכנסים דוח בטחנות הרוח. מסבירים שוב ושוב לנער/נערה כמה הם לא בסדר, במקום להתמקד במה שכן אפשר להקפיד עליו - שגרת בית, נוהל דיווח, נוהל קבלת מפתחות רכב ושטרות כסף וכיוצא באלה.

     

    עבדכם הנאמן נפל אישית במלכודת הזו, ושוב ושוב קלט את עצמו מטיף בחום ליורשת העצר המתבגרת, עד שמשב מים קרים ורציונליים (שמכונה פעמים רבות "אשתי שתחיה") הזכיר לו שילדים, מעצם התכנות הגנטי שלהם, לעולם לא יגלו את מידת האכפתיות לענייני הבית השוטפים כפי שכבודו מגלה, ותירגע כבר, ותפנים מהר את עיקרון ה"זה מה יש", ומה אתה סתם מכניס פה צעקות, ובין כה עוד מעט היא תתחנף אליך ממילא כי היא צריכה טרמפ לחברה, ואז תוכל באיזי להטיף לה כמה שבא לך.

     

    אני בעצם מנסה לומר שהורות היא קודם כל קובץ של מהלכים מחשבתיים פנימיים. כמו זוגיות. כמו קריירה.

    העולם הזה תמיד מעניש אותנו - בטווח הארוך - על חוסר רציונליות. מכיוון שהחשיבה הייתה ונשארה, בעיני לפחות, מכונת ההתמודדות הטובה ביותר, אני מבקש מאמא ואבא להתבונן כל הזמן בהנחות העבודה שלהם, לשאול את עצמם שאלות, בלי רצפט מוכן מראש שכנגדו הם בודקים את תקינותם.

     

    הבלבול בין "קושי" ו"בעיה" הוא דוגמה למכשול סמוי שכזה. היכולת לצאת לרגע החוצה מתוך ההמולה ולשאול את עצמך :"זה באמת כזה עניין?" או "מה אני באמת מפסיד אם אני משאיר/ה את זה לא פתור?" - ובכן היכולת הזו אינה מעידה על שטחיות, כי אם על פרגמטיות. היא אינה מאפיינת הורים מזניחים, אלא כאלה שמכוונים את תותחי ההתערבות שלהם למטרות הראויות והאפשריות.

     

    אתם ממש לא צריכים אותי כדי לזכור שהורות בארץ הקודש במילניום השני היא משימה עמוסה ולחוצה. רבים וטובים מעלים על נס את חשיבותו של התכנון ההורי המקדים, את הצורך לנהל את עצמך, את המצבים המנטליים שלך ואת חיי המשפחה שבנית. ציטוט אחד עקשן מזמזם לי בזיכרון מאז תחילת הטור. אני אסיים איתו, ואני ממש לא זוכר מי אמר את זה: "תכנון טוב הינו קודם כל ההחלטה מה לא לעשות". צודק. בואו נפנים.

     

    גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה, מרצה ומדריך בפיתוח מיומנויות של חשיבה יצירתית וחשיבה פסיכולוגית . הוא עדיין מנסה להשתלט על העניין הזה של חנייה ברברס

     



     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    חינוך? יותר כמו "אמא חפירות בע"מ"
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים