אני, יהודה והחתולה

בחלל קטן אחד, אולי 50 מטר גודלו, מפולשים זה בתוך זה אולפן הקלטות, מטבח וסלון - גיטרות ומחבתות משתלשלות מהתקרה, כבלים זוחלים על הרצפה, טרנינגים מקופלים על הספה, צנצנות ענקיות של זיתים בתהליכי החמצה שונים בכל פינה, וציורים של בעל הבית גודשים את הקירות. המון שעונים תלויים, עומדים, מתקתקים במרחב הקטן. "כדי שלאן שלא אסתכל, אדע מה השעה", מסביר יהודה פוליקר, שאכן הולך ומגביר את קצב העשייה שלו ככל שהעתיד מתקצר - "להספיק, להספיק", הוא אומר.

יהודה פוליקר, הגרסה המאויירת(איור: דניאלה לונדון-דקל)

הדירה מבולגנת בצורה מסודרת. ניכר שזהו ביתו של אדם שדייק את ביתו לצרכיו. ארגון המרחב לא שייך לשום קטלוג או טרנד של עיצוב פנים אלא הוא פועל יוצא של שגרת חיים בתוספת ידי זהב.

במרכז הדירה ניצב שולחן אוכל. על השולחן - עליו, לא לידו - כיסא. על הכיסא משטח רביצה עגול שבתוכו שרועה בפיסוק איברים חתולה יפהפייה. "היא נושכת?" אני שואלת בהיסוס ומושיטה יד. "כן" עונה יהודה פוליקר בפשטות.

כבר שנים אני רוצה לאייר אותו, כלומר לפגוש אותו, כלומר להתחתן איתו. התסריט שלי היה כזה: אני אבוא אליו הביתה - קראתי שהוא מבשל נהדר - ואשאל אותו שאלות רגישות וחכמות שכולם כבר שאלו לפניי: על ילדותו בקריית-חיים, על הגמגום שפסק, על הדי-אן-איי היווני, על אהבה, על אמנות, על הזמן החולף, והכל תוך כדי אכילת גורמה קטן כלשהו שהוא יתקין לשנינו. רק שהוא, בניגוד לשאלותיי הבנאליות יענה לי תשובות כנות ועמוקות, שהוא לא ענה לאף אחד אחר לפניי מרוב שהוא יתאהב בי. ואז אני אלך הביתה לצייר אותו בשביל העיתון ואחזור מהר מהר כדי שנספיק להתחתן בקיץ, למרות שהוא גיי ואני נשואה ויש לי שלושה ילדים.

• הסיפור המלא - היום בגיליון פסח של "ידיעות אחרונות"