שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פיט דוהרטי: "היינו בבלאגן מזוין, עכשיו אני בגלות"
    הוא עזב את חיי ההוללות מלאי הסמים והמעצרים בבריטניה - ועכשיו פיט דוהרטי חי בצרפת ("הייתי חייב לצאת מהכלא"), מקליט אלבומים אפלים פחות עם "הבייבישמבלז" ("אין לי מושג איך שרדנו"), ומתכוון להתאחד עם "הליברטינז" ("אין ברירה, יש לי חובות"). על הגעתו לשתי הופעות בישראל הוא אומר: "אני מתרגש, תמיד רציתי להגיע להולילנד"
    אי אפשר לחשוד בפיט דוהרטי במשחק על פי הכללים. מי שהתפרסם כילד הרע של הרוק הבריטי, כוכב הרוקנ'רול המטונף ואחד הכותבים המוכשרים שידעה הממלכה המאוחדת בעשורים האחרונים, אמנם פרש בשנים האחרונות מחיי ההוללות, המעצרים והסמים לטובת גלות שקטה בצרפת, אבל גם היום קשה להגיד שמדובר בטיפוס יציב או צפוי במיוחד.

     

    ולראייה, לראיון שאתם עומדים לקרוא, לקראת שתי הופעותיו של דוהרטי בישראל (ב-30 באפריל וב-1 במאי במועדון הבארבי בתל אביב), קדמה הבטחה מצד הזמר "להתקשר לעיתונאי כשיהיה לו זמן", מה שהובילה את כותב שורות אלו ל"כוננות פיט", במסגרתה נשא עמו דף שאלות למוזיקאי הבריטי ודאג להיות זמין לרגע בו יתחשק לדוהרטי לדבר.

     

     מאלבום הסולו של דוהרטי - Last Of The English Roses

     

    זה קרה לבסוף בצהרי יום רביעי, בהודעה ששלח דוהרטי, ובשיחה שלעתים נדמה ששימשה את דוהרטי לא פחות מאת מראיינו. תקראו לזה תרפויטי, תקראו לזה איך שתרצו. העובדה היא שפיט דוהרטי הוא אחד המרואיינים המרתקים, הכנים והפתוחים ביותר שאפשר לחלום עליהם, בדור בו מוזיקאים אוהבים לדקלם רק את מה שמנהל יחסי הציבור שלהם מאפשר להם.

     

    "אני מאוד מתרגש להגיע לישראל. באופן מובן כל מה שאנחנו רואים מישראל זה את האלימות שרואים בחדשות, כך שאני לא ממש יודע למה לצפות", הוא אמר בשיחת טלפון מהמבורג, שמתקיימת בין סשנים של הקלטות. האם האלימות גרמה לו להתלבט אם לבקר במחוזותינו הבוערים? ובכן, רק קצת.

     

    "אני בכלל לא מתלבט אם לבוא, אני לחלוטין רוצה לבוא, אבל אני שואל אם זה יהיה בטוח. זה משהו שתמיד רציתי לעשות בשלב מסוים בחיי, רציתי להגיע לארץ הקודש כבר מגיל מאוד צעיר, כשהלכתי לכנסייה. הייתה לי ילדות נוצרית אדוקה, ובברית החדשה יש מפות של ההולילנד, אתה מכיר? הים התיכון, זה תפס את הדמיון שלי וזה משהו שאני מאוד מתרגש לגביו".

     

    אני מניח שפנו אליך גורמים במטרה לשכנע אותך לא להגיע לכאן.

     

    "כן, היה לי עימות, איך נאמר - לא ממש ידידותי עם איזה בחור בצרפת על הנושא הזה. הוא היה מאוד אנטי ישראל, אני מניח, לא באמת אנטישמי אבל מאוד פרו פלסטיני. התווכחנו על זה והוא האשים אותי, אני כבר לא זוכר ממש במה - אבל הוא אמר שזה מטופש לבוא אליכם וכל מיני דברים שלא הבנתי. כל מה שאני מבין זה מוזיקה ולהופיע בפני אנשים לא משנה איפה הם בעולם - אני רק רוצה לנגן, ודבר כזה חייב לבוא מעל כל דבר. הוא התחיל לדבר על דרום אפריקה והאפרטהייד ואז כבר התחלתי להתבלבל, כי לא הבנתי עד אותו הרגע שאנשים רואים את המצב אצלכם בצורה כל כך קיצונית".

     

    זה בעיקר עניין של כוחות ואינטרסים של שני הצדדים. 

     

    "חברים שלי שיש להם משפחות בישראל אמרו לי שרוב רובם של האנשים אצלכם הם לא ממש קיצוניים, לא פנאטים. זה רק מיעוט שהורס לכולכם".

      

     דוהרטי עם הבייבישיימבלס - Delivery

     

    אז פיט דוהרטי מודל 2014 רחוק אלף שנות קוק והרואין מזה של 2006. האיש שנתן פייט ראוי לליאם גלאגר על תואר "כוכב הרוק המופרע האחרון" כבר פחות בעניין של לחגוג עם איימי ויינהאוס (מסיבות טכניות), להיעצר (לעתים יותר מפעם אחת ביום) ולפרוץ לבתים (של קולגות) - ויותר בעניין של שקט, סגירת חובות, התפייסות עם חברי הלהקה והתרחקות מאור הזרקורים הבריטי. זה שסימא אותו לחלוטין רק לפני מספר שנים, כשהיה לנרקומן המהולל ביותר בבריטניה.

     

    ויש לכך גם תוצאות בשטח. "Sequel To The Prequel", האלבום שהוציא בסתיו האחרון עם להקתו השנייה בייבישמבלז, נחשב למהודק ולרגוע שבין אלבומי הלהקה, וגם תקליט הסולו שהקליט לפני חמש שנים "Grace/Wasteland" נחשב להצלחה אמנותית מפתיעה, עבור מי שהתפרסם בעיקר כנער הפוסטר של מחלק הסמים. מבחינת פיט, החזרה לבייבישמבלז היתה בלתי נמנעת, משהו שכבר אין לו ממש שליטה עליו - אם אי פעם הייתה כזו.

     

    מה ההבדלים בין בייבישאמבלז של 2005-06 לזו של היום?

     

    "היא הרבה פחות כועסת היום, אני חושב שהיה משהו מאוד נואש והרסני בלהקה ב-2005. באופן כללי היינו נחושים לצאת ולהרוס את העולם, ולמזלנו זה לא ממש הצליח לנו. היינו בבלאגן, בלאגן מזוין. אלה זמנים די אפלים עבורנו, זמנים קשים מאוד. אני לא יודע בכלל איך שרדנו אותם. רבנו נגד העולם כל הזמן, כל החרא שנכתב עלינו בצהובונים, להיעצר על ידי המשטרה כל חמש דקות... עכשיו אני בגלות קצת. זה כבר לא ממש מרגיש כמו איזור מלחמה".

     

    בגלות. פיט דוהרטי (צילום: סטיב קוק) (צילום: סטיב קוק)
    בגלות. פיט דוהרטי(צילום: סטיב קוק)

     

    נראה שאתה במקום טוב יותר, מאז שעברת לצרפת.

     

    "כן, אני לחלוטין במקום טוב יותר. הייתי במקום הכי גרוע שיכולתי להיות, וכדי להדרדר מהמקום ההוא הייתי צריך לקפוץ לתוך הנהר. זה היה הכרחי לצאת מהמקום ההוא. לצאת מהכלא".

     

    אז היום המוזיקה מדברת בשבילך, במקום הפרסונה שנבנתה סביבך?

     

    "כן, אני חושב כך. אני תמיד מנסה לתקשר בכנות וברהיטות, אבל הבעיה היא שאנשים נוטים לעוות את מה שאתה אומר".

     

    לא הרגיש לך מוזר לחזור ללהקה? זה לא צעד אחורה?

     

    "זה כמו גל שאתה לא יכול להתנגד לו. אתה כל הזמן מנסה להשתחרר ממנו ולצאת לדרך שלך לבד, ואז - בום, אתה מוצא את עצמך בתוכו. לאחרונה יצא שמה שעשינו היה מאוד מדויק ותענוג, יצא לנו אלבום חדש ובשבילי אין דבר טוב יותר מאשר לצאת לנגן שירים חדשים. בשבילי זה מרגיש כמו להקה חדשה. יש לנו מתופף חדש, יש לנו אלבום חדש, ולא משנה כמה קשה ניסיתי לשים את הלהקה בצד ולפרק אותה היא פשוט מסרבת למות".

     

    היא יותר חזקה ממך, מסתבר.

     

    "כן, טוב תראה - זה לא ממש קשה".

     

     

    אבל בייבישמבלז בצד, באנו לדבר על פיט דוהרטי האדם. וקשה לנתק אותו מקראל בארט, מי שהיה שותפו לאחד הצמדים הסוערים וההרסניים ביותר בהיסטוריה של הרוקנ'רול מאז מיק וקית' או ליאם ונואל. כשהקימו את "הליברטינז" ב-1997 הם היו שני פרחחים עם חלום ביד וכישרון מוזיקלי מפוקפק, ועד 2002 הפכו לאחד ההרכבים המוערכים ביותר במוזיקה הבריטית, עם בסיס מעריצים אובססיבי וחיבה יתרה להרס עצמי. הרס שעלה להם בסופו של דבר בעתיד הלהקה.

     

    יכול להיות שהתקופה ההיא היתה כל כך כיאוטית כי קצת נשאתם את עתיד הרוק הבריטי על הכתפיים שלכם? אולי היתה לכם קשה האחריות הזו?

     

    "רציתי את האחריות הזו, רציתי את ההכרה וחשוב מכך - רציתי לקבל את הקרדיט, אבל לא קיבלתי אותו. הליברטינז זרקו אותי מהלהקה שלי וזה באמת דפק אותי, לא יכולתי להבין איך קארל עשה לי את זה. אבל למעשה, אתה הבן אדם הראשון שאני מספר לו את זה ואני לא יודע אם בכלל אני אמור לספר לך, אבל הציעו לנו לאחד את הליברטינז להופעה בקיץ הקרוב בהייד פארק, ביולי. התקשרו אליי אתמול".

     

    נו, והסכמת?

     

    "ובכן, אמרתי כן. העניין הוא שכשאני חושב על זה עכשיו, זו היתה תגובה קצת מוזרה מצידי, כי אני חושב שברוב הימים, אם היית שואל אותי את אותה השאלה הייתי אומר לא. אבל בדיוק לאחרונה ניסיתי לצור קשר עם קארל ולא הצלחתי לתפוס אותו, וגם ישבתי לא מזמן והקשבתי לשירים של הליברטינז ביוטיוב, ופתאום היה לי פרץ נוסטלגיה. אז אמרתי, 'למה לא לעזאזל?', ואז הם אמרו לי כמה ישלמו לנו ו... כן, אני לא יכול לשקר לך. לא יכולתי להגיד לא, לפחות לא במצבי כרגע. זומנתי לאחרונה לבית משפט לדיני משפחה אחרי שנערה צעירה שהכרתי הודיעה שאני אבי הילדה שלה. יש לי ילדה בת שנה וחצי ואני צריך לשלם הרבה מזונות בימים אלה, אני בחובות. זה מאוד מסובך להגיד לא כרגע, כי יש לי בעיות כלכליות".

     

    אלו חדשות טובות. לא היה נראה שזה יקרה בקרוב.

     

    "כן, אלו חדשות מדהימות, למעשה".

     

    הבשורה על איחוד הליברנטיז שהובאה לראשונה ב-ynet כבר בשבוע שעבר, זכתה מאז להד באמצעי התקשורת הבריטית ובכלל, אשר חלקו את החדשות עם המעריצים ברחבי העולם.

     

    "יש לי חובות לשלם" (צילום: גטי אימג'בנק) (צילום: גטי אימג'בנק)
    "יש לי חובות לשלם"(צילום: גטי אימג'בנק)

     

    כשהתחלתם עולם המוזיקה היה פשוט יותר, לא טבעתם בים ההיצע האינסופי של המוזיקה.

     

    "לא היינו צריכים להיאבק, אבל כן היו בעיות בדרך. אנחנו מקבלים כל אתגר, אבל היינו ביחד 6 או 7 שנים כליברטינס, וכמעט כולם בלונדון התעלמו מאיתנו במשך תקופה ארוכה. זה היה באמת היה תהליך בנייה ארוך. אני בקושי ידעתי לנגן בגיטרה כשרק נפגשתי עם קארל, ואני בטוח שהוא יספר לך את זה. אבל אני חושב שהיה לנו מאבק מסוג אחר. פשוט לא יכולתי להבין למה העולם לא מקשיב לנו".

     

    ואחר כך אנשים החליטו שאתם אחת הלהקות הכי חשובות שיצאו מבריטניה. זה משהו שציפית לו?

     

    "אם הופתעתי מהדרך שבה קיבלו את הליברטינס? כן, אבל אל תתבלבל. אלבום הבכורה שלנו נכנס למצעד במקום ה-56. האנשים שהיו בעניין שלנו היו בקטע פסיכי, אבל זה לא שבאמת סחפנו את העולם בסערה. כשפרצנו עשינו הרבה רעש אבל לא מכרנו הרבה תקליטים. היה לנו גרעין הערצה קשה, אבל לא באמת קיבלנו הזדמנות שווה מהעיתונות".

     

    אתה חושב שחלק מתדמית הילד הרע נבעה מהתגובות שלך לזה?

     

    "אני לא יודע. ייתכן. אבל האדם הזה שאתה רואה בעיתונים - אני אפילו לא ממש יודע מי הוא, הוא בוודאי לא אני. יש לנו מחלה בריטית שנקראת 'צהובונים', העיתונים ממש מחליאים כאן. כן, אני לא יודע מי זה האיש ההוא, הפיט דוהרטי ההוא הוא פאקינ' אס הול".

     

    והאדם הנוכחי מנסה לברוח מאותן שנים? מה זה אומר על מה שאנחנו הולכים לקבל כאן?

     

    "תראה, אף פעם אין לי סט ליסט. אני בדרך כלל עולה על במה עם גיטרה ואנשים צועקים לי שמות של שירים שהם רוצים. הם זורקים חתיכת נייר לבמה עם שם של שיר שהם רוצים לשמוע, וככה אני עושה את זה בדרך כלל. אני מנגן מה שאנשים רוצים לשמוע, כמה גרסאות כיסוי, קצת בייבישאמבלז ונו...איך קוראים לבחור הזה? אה כן, פיט דוהרטי".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים