שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שהיו מסובין בתחנת מוניות בבני ברק
    "צחי הוציא מכיסו חבילת שטרות, והתריס: 'את זה הרווחתי בשבת'. יצחק ענה: 'זה כסף שאין בו ברכה!'. צחי רתח: 'בוא נבדוק מי מרוויח יותר. צדקת? אני, הכופר המושלם, שומר שבת אחת כמו הדוס הכי דוס שדוס יכול להיות. עשינו עסק?'". פרק מהספר "ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא"

    הריח של הקפה, כמו ההבל בסרט מצויר, עולה לכיוון האף, מדגדג, נוקש כמה פעמים - עד שנכנס ומרחיב לך את הנחיריים. זה הזיכרון המתוק הראשון שעולה לי תמיד מהעבודה כסדרן בתחנת מוניות, רחוב ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא, גבול בני-ברק-רמת-גן.

     

    << לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

    ובמקום ההוא אתה חייב להיאחז באיזה זיכרון מתוק כדי לשרוד. אתה מזיע, מזגן חלון ישן טוחן לך את המוח בחום של סוף יולי - "בין הזמנים" של החרדים. אני תקוע באמצע החיים, ילד מגודל בן שלושים ושמונה, לוקח קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה ועובד כסדרן בתחנת מוניות.

     

    זמני הכניסה והיציאה - ועוד על שבת חול-המועד פסח

     

    סדרן מוניות דווקא הולך טוב עם ספרות. בלילות יש זמן לקרוא. אני מרגיש ממש כמו מלומד כשאני מסביר לצעירים הבני-ברקים המשועממים בלילות על טולסטוי או המינגווי, ומראה להם שגם מבחינתם אני לא בור ועם-הארץ, יודע היטב מי הם רבי עקיבא או הרמב"ן, הוויכוח המפורסם שלו וכל אלה.

     

    פסח בערוץ היהדות:

    כנגד ארבעה קצינים ונגדים דיברה תורה

    3 מי יודע? חידות לחול-המועד (ויש גם אפיקומן)

    כל מה שרציתם לדעת על חג המצות

     

    באותו יום עבדתי צהריים. אני לא אוהב משמרת הצהריים. חם, מעצבן ואין זמן לקרוא. מישהו שם את האוטו לרגע על יד התחנה כדי לרוץ לשירותים. חרדים מקפידים לא לדחות את עשיית הצרכים. הבטחתי לשמור לו על האוטו. בא פקח חרדי ורשם לו דו"ח, והוא צעק עליי כשחזר: "ידעתי שאתה שונא חרדים!" - וממשיך להתמרמר. אני מתרגז קצת וזורק לו כמה מילים מיותרות. חם, לח, דביק ומגעיל שם.

     

    כסף של שבת

    ואז מגיעים שני נהגים שלנו, יצחק וצחי. יצחק הוא חסיד כזה, עם המכנסיים בגרביים, צנום, זקן תיש, בקושי עומד על הרגליים. צחי מתנשא לשני מטר וחמישה, עיראקי עצבני מרמת גן, שונא חרדים בדם, עם ג'ינס צמודים וגופייה שחורה.

     

    את יצחק אני מעריך. הוא למד תורה עד שנולד לו הבן החמישי ואז הוא החליט שהוא יוצא לעבוד. החסידים עזרו לו, יש לו מונית משלו והוא מצליח להתפרנס. צחי יורד עליו כל הזמן - למה החרדים ככה ולמה ככה, למה זה ולמה ההוא. אמרתי לו שוב ושוב שיעזוב אותו, אבל הוא מציק לו כל הזמן.

     

    באותו יום, שהיה יום ראשון, הוא נדלק על יצחק חזק-חזק. הוציא מהכיס חבילת שטרות, נפנף לו אותה מול העיניים ואמר: "את זה הרווחתי בשבת, מה אתה אומר?".

     

    יצחק מנסה להתחמק, מנסה לגלגל איתי שיחה, אבל צחי מפריע לו. לא נותן לו מנוח. יצחק אומר: "אני מדבר עם יהודי. אתה מפריע לי באמצע השיחה". צחי פונה אליי ושואל: "אכפת לך שאני אדבר איתו?". אני, ככה, מגמגם. רוצה לעזור ליצחק אבל לא יודעת מה להגיד.

     

    צחי חוזר אל יצחק ולוחץ: "נו, מה אתה אומר על זה?". יצחק מגמגם בתשובה: "אה... זה כסף שאין בו ברכה. האוטו יתקלקל לך". צחי מתרתח. לזה הוא חיכה, שיצחק ידליק אותו. "מה יתקלקל? מה, אתה דפוק? אתה מתחמק לדברים שאי אפשר להוכיח!".

     

    מותר לנסות את אלוהים?

    יצחק מנסה להישאר רגוע. הפנים שלו כבר אדומות, קולו רועד, אבל הוא אומר: "תעשה חשבון בעצמך - כמה הכנסת, כמה הוצאת - ותראה".

     

    צחי מחייך וקורץ לי: "לעשות חשבון? בוא נעשה חשבון. בוא! במשך חודש נשים מצלמה באוטו ונראה מי הרוויח יותר, אה?".

     

    יצחק מנסה להתחמק. "אסור לנסות את אלוקים", הוא אומר. צחי כבר מלא ביטחון עצמי: "אסור לנסות את אלוהים, אה? תמיד יהיה לכם לאן להתחמק! בוא נראה אותך פעם אחת גבר עד הסוף. בוא נראה את כוחו של אלוקים שלך. ואתה יודע מה? אם זה מצליח לך אני, צחי עבודי, הכופר המושלם, שומר שבת אחת כמו הדוס הכי דוס שדוס יכול להיות. עשינו עסק?".

     

    יצחק כבר לא יכול להתחמק. כותבים את התנאים על מפית, חותמים - ואני, שלא בטובתי, העד והשופט.

     

    החל חודש של סיוט. צחי נכנס לאטרף. עבד רק לילות ובאזור הכי נמוך של רמת גן. שם זה כמו בסרט נהג מונית של סקורסזה. אף נהג לא רוצה לעבוד שם יותר מלילה בשבוע. זה ממש לא פיקניק. אבל כסף מהיר יש שם וזה מה שהוא רצה.

     

    והמנצח הוא...

    אני עצמי צעקתי עליו כשאמר שביום כיפור הוא יעבוד בהסעת עובדים לבתי זיקוק בחיפה - והוא באמת התפדח כשהעובדים הערבים שהסיע התפלאו למצוא יהודי שנוהג מונית ביום כיפור. הוא עשה קופה. ענקית. אבא שלו, דתי, עיראקי מהעתיקים, הפסיק לדבר איתו אחרי אותו יום כיפור - אבל הוא עשה קופה.

     

    ויצחק? הוא כמובן לא עבד בשבתות ולא אחרי תשע בערב, כי הרבי שלו אמר שהילדים צריכים לראות את אבא בכל יום.

     

    הגיע יום הדין, ערב חג סוכות. יום ספירת הכסף שנשאר חתום אצלי בכספת. בני ברק חגיגית. בבוקר עברתי ליד בית כנסת ברמת גן ונכנסתי להתפלל. רציתי שיצחק ינצח. לא יודע בדיוק למה, אבל רציתי שינצח. אפילו שידעתי שאין לו סיכוי.

     

    באותה הזדמנות ביקשתי גם הצלחה בדייטים. הייתי עייף ומבולבל לקראת עוד דייט אחד של לוזרים. אף פעם לא הולך לי בדייטים. מי תרצה גבר עם כרס קטנה, ראש מקריח ולא מגילוח על אפס, עם ביטחון עצמי בקרשים, שכבר עשר שנים לומד לתואר ראשון כללי באוניברסיטה הפתוחה?

     

    הלכתי לתחנה מלווה בריח של עלי סכך ירוקים. באוויר הייתה תחושה של נס, וכששני החבר'ה הוציאו את הכסף לספירה - הלב שלי דפק כמו מנוע שמונה צילינדרים.

     

    ספרנו פעם, ספרנו פעמיים, ו... יצחק ניצח בהפרש קטן. "איך? איך?!", צחי רתח. הוא אמר שהוא יעבור על הצילומים, ובאמת עבר עליהם כל החג. לא היה זיוף. התשלומים תועדו.

     

    ערבות הדדית

    אני הייתי מרוצה מאוד. עד כדי כך, שהתחשק לי להתפלל בבני-ברק עצמה. אני לא מתפלל בכל יום, גם לא בכל שבוע, וכשאני כבר מתפלל זה לא בבית-כנסת חרדי צפוף - אבל הפעם התחשק לי. נכנסתי לאיזה שטיבל דחוס, היו שם אנשים רבים עם גרביים בתוך המכנסיים. מאחר שיצחק כבר ניצח, התפניתי להתפלל על הדייטים. התפילה הייתה מרוממת.

     

    כשיצאתי, קלטו עיני שלט על הלוח:

     

    "מצווה לפרסם! היות שידידנו ר' יצחק גולדקנופ נמצא בהתערבות עם נהג חילוני, שיש בזה חשש חילול השם ורמיסת כבוד השבת, מצווה לנסוע דווקא איתו ולתת 'טיפ' ביד נדיבה. ניתן מכספי מעשר. על פי הוראת הרבנים, אסור לנסוע עם נהג אחר לפני שמתקשרים לר' יצחק".

     

    אכזבה מרה חלחלה לי מהלב, ירדה עד לקצות בהונות הרגליים וסימרה אותי למקום. מישהו הביט בי והסיר את המודעה. נגררתי משם על זוג רגליים כבדות.

     

    המחשבות רצו לי בראש כמו נמלים שבורחות מקן מוצף מים: לגלות? לא לגלות? זה הוגן? ואולי זה לא סותר את כללי התחרות? אבל לעזאזל, זה מקלקל את הנס! אין ניסים בימינו? רק כושר הארגון הידוע של החרדים?

     

    אני לא יודע למה, אבל החלטתי לא לגלות.

     

    הדייט האחרון

    הגעתי לדייט מיוסר ומתלבט. יש ניסים? אין ניסים? פגשתי בחורה שמנמנה וחמודה, מורה לספרות, מכינה לבגרויות, חכמה ומרשימה. אף גבר לא אוהב להיפגש עם אישה שהיא יותר ממנו - בטח לא לוזר שכמוני.

     

     

    הייתי מבולבל מכל מה שעבר עלי ולא ידעתי מה להגיד. הדבר היחיד שנשאר לי בראש היה סיפור ההתערבות. ביקשתי רשות וסיפרתי לה את הכל ודאגתי לציין שאני בכלל שונא קונפליקטים.

     

    היא צחקקה וממש התרגשה. אמרה שאני גבר רגיש וכשרון מבוזבז, ושזה רעיון לא רע בכלל שאספר לה סיפורים מהווי תחנות המוניות ונכתוב אותם ביחד - וכך היה.

     

    נפגשנו מדי פעם, אפילו פרסמנו במקומון - ומאז אנחנו ביחד. כשהגעתי למצב שכבר העזתי במרומז לדבר על חתונה, כי אצל שנינו השעון הביולוגי מתקתק (ניחשתם נכון, היא גבוהה ממני ומבוגרת ממני בשנתיים), חשבתי לעצמי שככל הנראה בכל זאת יש ניסים: צחי נאלץ לעשות שבת אחת כהלכתה, והנה, אחרי כל התפילות שלי, הקשר שלי ושל סיון הולך בכיוון הנכון.

     

    בינתיים שנינו חיים באושר (עזבו את העושר, אל תפגיזו את אלוהים בבקשות רבות מדי) - עד עצם היום הזה.

     

    רענן זיו הוא בוגר ישיבות חב"ד ובית הספר לקולנוע "מעלה", מפעיל תיאטרון בובות, מפיק ומביים סרטים חרדיים וסרטי ילדים ומלמד קולנוע וכתיבה יוצרת במרכזי מחוננים של משרד החינוך.

     

    ספרו "ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא" יצא לאור בהוצאת הספרים האלקטרונית "מנדלי מוכר ספרים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים