שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מהם שני הדברים שמעכבים התקדמות בחיים?

    אם אתם מלקים את עצמכם על כל טעות, כישלון או החמצה, אתם כבר בטח יודעים עד כמה האשמה היא גורם מעכב בחייכם. איך משתחררים מהנטל הרגשי, מדלגים על התחושות הקשות וממשיכים לנסות? כתבה שלישית בסדרה שמעניקה לכם כלים לחיים טובים יותר

    בואו נשתחרר מהאשמה. בואו נהפוך קלים יותר, ולא ניתן לנטל הרגשי הזה להעיק עלינו. בואו נפסיק לחשוב שאשמה חייבת להיות חלק מחיינו, שאנחנו מוכרחים להרגיש אשמים כי טעינו, כי פישלנו, כי לא הלך לנו. זה לא חייב להיות כך. ממש לא.

     

    האשמה מכאיבה לנו, מרעילה והורסת אותנו מבפנים, ואחר כך את הקרובים לנו וגם את הרחוקים. לחוש אשמה או להטיח אשמה באחרים הוא אינו דבר מועיל, אינו מחנך ואינו מקדם דבר. להפך, זה מכווץ, גורם לאחרים להתגונן ואחר כך גם להתרחק מאיתנו. האשמה, בסופו של דבר, מבודדת. אותנו.

     

     

    הכתבות הקודמות בסדרה:

     

    אשמה מתפשטת כמו אדוות באגם לאחר שזרקנו לתוכו אבן. אם האשמנו אדם ופגענו בו, הוא יאשים אחרים ויפגע בהם וכן הלאה. לכן חשוב כל כך לנקות את האשמה - הניקיון שלנו מנקה עוד רבים אחרים סביבנו.

     

    צעד ראשון: הבעת חמלה

    אין מנקים אשמה? עושים זאת בעזרת שני חברים טובים: חמלה ואחריות. אם טעינו, ההרגל שלנו יהיה להטיח בעצמנו אשמה: "שוב עשיתי את זה", "היה ברור שאכשל", "אני כזה טיפש", "אין לי שום סיכוי להצליח".

     

    שימו לב איך מה שמתחיל באשמה מסתיים בייאוש, כי אשמה היא מבוי סתום, רחוב ללא מוצא. אין ממנה דרך חזרה כי היא לא מציעה פתרון. היא הלקאה עצמית ותו לא.

     

    חמלה, בניגוד גמור לרחמים, מגדילה אותנו ולא מקטינה: "לא נורא", "לא קרה שום דבר", "בפעם הבאה אצליח", "בדרך יש גם רגעים כאלה". שימו לב שבתוך החושך ניצת לפתע אור. התקווה מאירה, וכשמבחינים שהכישלון, הטעות או ההחמצה הם רק קטע בדרך, חלק מהחיים, אפשר להשאיר אותם מאחור ולהמשיך הלאה. כלומר, החמלה מניעה אותנו קדימה ולא תוקעת אותנו במקום.

     

    אם האשמנו אדם ופגענו בו, הוא יאשים אחרים ויפגע בהם (צילום: index open) (צילום: index open)
    אם האשמנו אדם ופגענו בו, הוא יאשים אחרים ויפגע בהם(צילום: index open)

     

    צעד שני: לקיחת אחריות

    השלב הבא הוא ללמד את עצמנו אחריות. אם אני מאשים את עצמי או אחרים, אני לא לוקח אחריות אלא מטיל משהו שמכביד עליי לעבר האחר או משמר אותו אצלי. אני לא משחרר אותו, לא נפטר ממנו וממשיך בדרכי ומאפשר לעצמי לחיות.

     

    אדם שלוקח אחריות על חייו לא מרגיש אשם, כי הוא יודע שבאשמה אין טעם ותכלית. כשילד אחד, אהוב עליי במיוחד, נהג לומר "אני אשם, כזה אני", זה לא עשה עליי שום רושם כי אני מכיר אותו היטב. ידעתי שהוא חוסם את עצמו, שהוא מונע מעצמו להתקדם. זו הדרך שלו לחמוק מאחריות, לומר לנו שהוא אשם כדי להקטין את מי שהוא באמת, לשכנע שהוא אינו יכול לבצע ושנעזוב אותו בשקט.

     

    אבל אני לא עזבתי אותו בשקט. אמרתי לו "לא, אתה אחראי למה שקרה ולא אשם במה שקרה". הזכרתי לו שהוא יכול, שגם אם הפעם לא הצליח יכול להיות שיצליח בפעם הבאה או בזו שאחריה. חיברתי אותו לגדולה שלו, לעוצמה שבו, ןהזכרתי לו את מי שהוא. וכשאדם - בכל גיל - קרוב לעצמו ויודע מה הוא רוצה מעצמו, הוא יכול גם להשיג את מה שהוא רוצה. הכל אפשרי עבורו.

     

    האשמה אינה המעשה שביצעת או הדברים שהחמצת, אלא הדרך שבה אתה מתבונן כעת על מי שהיית אז ועל מה שקרה או לא קרה אז. האשמה, לפיכך, היא מסקנה הנובעת מתוך שיחה פנימית בינך לבין עצמך. השיחה הפנימית יוצרת תחושות פיזיות בגוף: לחץ, מועקה, כאב, כיווץ, דמעות. 

     

    האשמה בבסיסה היא נטל רגשי: את השיחה הפנימית אפשר לאתר, ואת הנטל הרגשי אפשר לנקות.

     

    אם בשלב הראשון תחמלו על עצמכם, תצליחו לעצור את מחול האשמה. ואם בשלב השני תיקחו על עצמכם את האחריות, האשמה תיעלם ולא תעיק עליכם יותר. תרגישו קלים ושמחים יותר ותוכלו לפעול. להתקדם. לאהוב. לחיות. לחיות טוב. ובשביל זה אנחנו כאן, לא?

     

    הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת

     



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    האשמה בבסיסה היא נטל רגשי
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים