בין חירות ליהדות, פסח ראשון בישראל
החירות הוא העמל לעשות את מה שאתה באמת רוצה. עכשיו אני בת פירנצה ישראלית - איזו חירות גדולה, בלתי נתפשת. פיאמה נירנשטיין, סופרת ועיתונאית, לשעבר חברת הפרלמנט האיטלקי, עלתה השנה לארץ
כשהייתי קטנה, מיד החירות הצטיירה לי כיעד הכרחי. היא הייתה מִשְׁבַּר שהתנפל על חיי. הייתה מלאת קצף, גבוהה, הגדולה מבין החובות, הבכור בין התענוגות. היא לא הייתה להסתכלות בלבד, החירות שלי, אי אפשר היה רק להתענג ממנה, היה צריך לשחות: כדי לקבלה היה צורך להיות החלטיים כמו אימא שלי, חזקים כמו אבא שלי, פיקחים ומתוקים כמו הסבתא. היה צריך להתחמק מהרוע: כמו שכשאני ואחותי, כדי להתחמק מזריקת החיסון, ברחנו מהבית מפני הרופא שנופף במזרק.
היה צריך להעז להיות עצמנו, כמו כשהודעתי למורה בבית הספר היסודי שברצוני לדקלם בכיתה שיר שלי; וכשדחפתי חזק את ויוֶטה (איך אפשר לשכוח את שמה) שבגיל שבע שאלה אותי האם ליהודים יש זנב; וכמתבגרים נראה לי נכון לשאול את החבר שלי האם אכן הוא אוהב אותי – רעיון גרוע ביותר; ובעיתון, בהמשך, עליך לומר "אני הולכת" ולצאת לדרך באמצע הלילה למלחמה לגמרי לא מוכרת.
את החירות המצאנו אנחנו, העם היהודי: המונותאיזם שלנו לא מכיר ברודנים מפלצתיים מצריים או אשור-בבליים, מלכים, מצביאים, אלא במפקד יחיד אשר מנסה ללחוש לך בפנים "תהיה עצמך", קדימה, קח לך את החירות, היא השמחה הראשונה והחובה ראשונה. ברם, כמה עמל. הסבתא רקדה את ההורה אתנו הילדות בבית בפירנצה: אחרי הרדיפות (שני אחים נספו בשואה) היא רקדה. ושרה, תוך כדי שהמציאה את המילים. היא לא ידעה עברית, אך הכירה את קצב החירות.
הפשיזם נגמר באיטליה, פירנצה פרחה בפסח, אמי הפרטיזנית הייתה כבר אשתו של בחור מהבריגדה היהודית. רכב פרעה ירד למצולות. מתחיל כיבוש החירות. אני נהנית ממנה בהולכי מהר בערים רבות בעולם, בעבודתי ככתבת, כשראיינתי את המנהיגים הכי חשובים, כשכתבתי את ספריי בבוקר, בין השעה 5 לשעה 7, כשהטלפון לא מצלצל.
כתבתי לעתים את ההיפך הגמור ממה שאמרו עמיתיי על המאבק הישראלי-פלסטיני בכללותו. בשנים שבהן הייתי סגן יושב ראש ועדת החוץ של הפרלמנט האיטלקי וחברת מועצת אירופה, השתעשעתי בעבודה הקשה. רדפתי אחרי חירותי. שכנעתי הרבה עמיתים אירופיים להשתתף במרתון "למען האמת, למען ישראל" במקדש אדריאנוס, ברומא, נלחמתי בפרלמנט נגד הפצצה האירנית, גיניתי את אכזריות החיזבאללה והאלימות נגד הנשים, הילדים, ההומואים.
החירות הוא העמל לעשות את מה שאתה באמת רוצה. להיות אמא היה אולי הגדולה שבמשאלות. אחר כך, לפני שנה עליתי לקומה הראשונה בנמל התעופה בן גוריון וחתמתי על כל הניירות שהגיש לי פקיד נחמד. ברצונך להיות אזרח מדינת ישראל? תחתמי.
אם את רוצה לצלצל, את יכולה לחייג משם. היה זה טלפון שחור, עם חוט. נתנו לי גם כמה אלפי שקלים להוצאות הראשונות. תודה. בת פירנצה ישראלית, איזו חירות גדולה, בלתי נתפשת.
בעוד חודש ייערך בירושלים הערב הגדול של פרס בראשית, בו יוענק הפרס לראשונה למייקל בלומברג, בו בחר חבר השופטים שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנו, כדוגמה ומופת לנוער שלנו. כשלקחתי חלק בבחירת המועמדים, נדהמתי מהעוצמה והיופי של החוויה - ללמוד על חיייהם והשגיהם של נשים וגברים יהודיים כה שונים וכה נפלאים, שהשקיעו את כל כולם בלהיות יהודי השואף לחרות בדרך בה גם אני רואה אותה: מאמץ אדיר להיות אתה עצמך, עבודה קשה והליכה בדרך שאותה לימדו אותנו הזכרון ההסטורי, המשפחה שלך והחוויות האישיות שלך. הפלא הזה, גם אם אנו לא תמיד מודעים לו, מתרחש בתוך הזרם של 4,000 שנות היסטוריה, שאותה התחלנו כעבדים במצרים וממשיכים אותה עכשיו בישראל כבני חורין.
פיאמה נירנשטיין היא סופרת ועיתונאית, לשעבר חברת הפרלמנט האיטלקי, חברת ועדת פרס "בראשית" המוענק על תרומה לאנושות ברוח ערכי היהדות. הגשימה חלום ועלתה לישראל השנה.
לפנייה לכתב/ת 
