"אחכה לו": המוזיקה שרדה כדי לספר

אהוד בנאי, אביתר בנאי, שי גבסו, ירמי קפלן, אודי דוידי ובועז דוידוב הם בין האמנים שנתרמו לפרויקט "אחכה לו" - אשר מציג אסופה של שירי תקווה, אמונה וגעגועים לצד לחנים לפיוטים מוכרים, שהושרו או הולחנו בזמן מלחמת העולם השנייה, במהלך השואה.

הפרויקט נערך בשיתוף עם המרכז ללימודי השואה במכללת ירושלים, בראשות חוקרת השואה אסתר פרבשטין ומנהלת המרכז דורית טפרברג. במהלך התחקיר לפרויקט, יצאו הרב תמיר גרנות והכליזמר חיליק פרנק, וחיפשו אחר ניגונים וסיפורים שייספרו את סיפור השואה באופן שונה מהמקובל - באמצעות מוזיקה. לאחר שאלה נמצאו, הם זכו לעיבודים המוזיקליים של מנהל הפרויקט, נאור כרמי - והתוצאה כאן לפניכם. 

אביתר בנאי - "מעוז צור"

"יש דברים שמרגישים, אבל אי אפשר לדבר עליהם באמת - למשל על אהבה או על פחד", כותב אביתר בנאי על "מעוז צור". "מילים אף פעם לא יספרו באמת מה זה לפחד.

גם על אמונה בתוך עלטה ותופת אי אפשר באמת לספר. אבל גם על אהבה ופחד, וגם על אמונה בגרמניה בשנות ה-40 - אפשר לשיר. אולי."

אהוד בנאי  - "אסדר לסעודתא"

"הדמות של האדמו"ר מפיאסצנה תמיד ריתקה אותי, וכתבתי עליו בספרי 'זה המקום'", מספר אהוד בנאי על "אסדר לסעודתא". "העמידה האמיצה שלו בגטו ורשה בתוך החושך הנורא, הכתבים שהחביא בכד ושיצאו בספרו 'אש קודש' - הניגון הזה מיוחס לו, הוא ככל הנראה שר אותו בשעה קשה במיוחד. זכות גדולה נפלה בחלקי לחדש אותו עם הלהקה הנפלאה 'הלב והמעיין', ואפשר לומר שאור הנר של רבנו הקדוש מפיאסצנה עדיין בוער".

שי גבסו - "ברגע קטון"

"ראש מוצמד לקיר פלדה, חנוק מצפיפות ומחושך. רעש של שקשוק גלגלי רכבת מוביל אותו אל הלא נודע. ומתוך כך פותח האיש את שפתיו ומחלץ מזמור לאלוהים, לאלוהים שבתוכו, לאור וליופי כשממולו רק כיעור. זה הציור שדמיינתי כשסיפרו לי על הפרוייקט ושאלו אם ארצה להקליט שיר אחד.

אותו אדם שר לידוע כשמולו רק הלא נודע וזה נראה לי כמו הדבר הנעלה ביותר. אז היה לי העונג להכנס לאולפן לחלץ מבין שפתי את ההללויה"

.  

ירמי קפלן - "יוודע בגויים"

"מה לי ולשיר יום השואה?", כותב ירמי קפלן על השיר "יוודע בגויים". "מה לי להכנס לנעליים (או המחסור בנעליים), ולאווירת הפחד והכאב של המסכנים במחנות העבודה וההשמדה. בשירה? ועוד בשיר שמבקש מאלוהים לנקום את נקמתנו - ואני דווקא מאמין באלוהם הרחמן והסלחן. ככל שימי השואה מתרבים עם השנים שעוברות, כך מתקהים החודשים למשמע הסיפורים ולמראה הזוועות המתועדות. יחד עם זאת, מסתבר שאנחנו דווקא עושים בעצמנו את מירב הנזק לאלו ששרדו ועודם בחיים, בעיוותי צדק יומיומיים, בטיפול וביחס אל ניצולי הזוועות. אל לנו לשכוח את מה שעברו ולחשוב בטעות כאילו זה קרה למישהו אחר בזמן אחר. שלא יהפכו לסיפור שקרה לפני שנים רבות, לאנשים שחיו פעם. הם זה אנחנו, כאן ועכשיו".