שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    'הוריי גוננו מהזיכרון, עד שיצאתי למסע משלי'
    רני בן נחום אורטנר גדלה בצל הקונפליקט של הוריה, אם להנציח את העבר או לבנות חיים חדשים מבלי להתעמק בזיכרון. רק בבגרותה פתחה במסע פנימי ופיזי: "אני בוכה על השנים הרבות שהנושא חלף על פניי ולא הייתי שם לסייע"

    מיום לידתי, החיים התנהלו בצל השואה - צל שהיה שם שנים רבות אך לא הסתובבתי להתבונן בו. הוריי לא רצו שהוא יהיה מאחוריי. הם הפנו אותי לאור, הם הגנו עליי. הם בחרו לי שם ישראלי, אך הוסיפו שם אמצעי, לזכר. הם הסתירו סיפורי זוועה ולעתים הזכירו סיפורי הישרדות. הם הדליקו נר זיכרון ביום השואה, שלחו חבילות לדודה שהצילה, ולא סלחו לקאפו מעולם.

     

    שאר הכתבות בפרויקט ארבעת הדורות:

     

    רק כשבגרתי ויצאתי למסע שלי לפולין ולנבכי השואה המשפחתית העזתי להתבונן ב"צל" שלי, והבנתי שהוא יהיה שם תמיד. התחלתי לרשום כפורקן לכאב - על אובדן חלק ממשפחתי, על ייסורי אלה ששרדו, על הזיכרונות, על הנעורים והילדות שאבדו, ועל הוריי שנפטרו ולקחו ביודעין חלק מסודם איתם. התובנה שהגעתי אליה במהלך 60 שנותיי היא שהשואה הייתה שזורה בהן לכל אורכן, גם כשלא הייתי מודעת לכך.

    מתנדבת בסיוע במילוי "דפי עד" ()
    מתנדבת בסיוע במילוי "דפי עד"

    המספר הדהוי על זרועה של דודה דיתה ()
    המספר הדהוי על זרועה של דודה דיתה

    רחל נוימן, בת דודה שנספתה בשואה  ()
    רחל נוימן, בת דודה שנספתה בשואה

    נולדתי כבת בכורה להורים שזה עתה עלו לישראל ושלפני פחות מעשור נחרט בגופם ובנפשם פצע עמוק, שלעולם לא יגליד. הטראומה, הכאב, הזיכרונות, האובדן - הכול היה שם, גלוי וסמוי לסירוגין. תמיד ליווה את הוריי הקונפליקט בין הרצון להנציח את העבר לבין השאיפה לחיים חדשים תוך התערות בחברה הישראלית.

     

    יום הזיכרון לשואה ולגבורה - כתבות נוספות:

    הנכד של הנאצי במצעד החיים: "מחפש מחילה"

    הקהילה היהודית בברלין קמה לתחייה

    ברחו על עגלה וסוס: סיפורה של סימה שניט

     

    אבי רצה לקרוא לי רחל'ה על שם אמו שמתה או בת דודתי שנספתה, אך אמי התעקשה על שם ישראלי - רננה ("כמו הבת של בן גוריון"). היא התפשרה על שם שמתחיל בר' ושם אמצעי. בבית דיברו שלוש שפות: פולנית לשיחות בין ההורים (שהילדים לא יבינו), גרמנית לשיחות עם הילדים, ועברית לשיחות בינינו האחים.

     

    לא התעמקתי בהיותי "דור שני" ולא בחרדה היום-יומית לגורלי, שלוותה באיסור יציאה לטיולים, בדיווח קבוע על מקום הימצאי, בחשיבות האכילה עד שובע, בהסתרת שירותו הקרבי של אחי ובלחץ לעמוד בציפיות, ללמוד ו"להשלים" את מה שנמנע מהם. רק כשבגרתי ויצאתי למסע הפנימי שלי - שלווה במסעות אמיתיים לפולין, בהשתלמויות, בראיונות עם הקרובים שבחיים, בחיפוש בארכיונים ובעדויות - התחלתי להבין, ואיני מפסיקה לבכות על האובדן העצום, על השנים הרבות שהנושא חלף על פניי מבלי שהייתי שם לסייע.

     

    בימים אלה אני מרגישה כנושאת החותם, עסוקה כל כולי בחקר השואה המשפחתית (המעגל הקרוב והמעגל הרחב) - המשפחה, הקהילות, המחנות והתמונות שמצאתי מוחבאות בבית הוריי, הגילוי של אחי כי סבא קבור בכלל במאוריציוס. אני מנתחת את העדות שמסרה

    דודתי ל"יד ושם" ומוצאת את סיפורי ההישרדות וההצלה שעליהם גדלתי ולצדם מידע רב שלא ידעתי: עדות שמסרה אמי ז"ל מיד בתום המלחמה, סיפור הדוד שניצל על-ידי גרמנים שהוכרו כחסידי אומות עולם, והצאצאים החיים בגרמניה ולא יודעים על קיומנו.

     

    הצטרפתי לארגון יוצאי כשאנוב ואני מקפידה להגיע לאזכרות ומפגשים בבית לוחמי הגטאות ובבתי הקברות בחולון ובתל אביב. אני תורמת לארגון "דורות המשך" בכל הדרוש ומשתתפת בכנסים, מתנדבת במילוי "דפי עד" וב"איסוף השברים" מטעם "יד ושם", פוגשת ניצולים ועוזרת להם לאתר מידע על קרוביהם. כאשת חינוך זה השנה ה-37, אני עושה כמיטב יכולתי, בכלים העומדים לרשותי, לשמר את זיכרון השואה בקרב התלמידים והסטודנטים שלי בהתאם לגילם.

     

    בהשראת המשפט "לכל איש יש שם", אני מוסיפה ש"לכל שם יש איש". אני מספרת את סיפורם האישי של אלה שהכרתי ואת סיפורם של "דפי העד". אני מספרת על המחקרים והגילויים החדשים, ועל הצורך לשמוע עדויות ולהנציח מצד אחד, ולעזור ולתמוך בניצולים/שורדים מצד שני. אני קוראת לשים אותם בקדמת הבמה, כל עוד הם חיים בקרבנו. כאם, אני משתפת את ילדיי בכל מידע ומקווה שיפנימו וינחילו את הסיפור המשפחתי גם לדורות הבאים. אצלנו "לזכור ולעולם לא לשכוח" איננה קלישאה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים