ציפורה, רציתי לספר לך שניצחת

באתי כדי לספר לך שניצחת את המפלצת הנאצית.

אני חוזרת איתך 70 שנה אחורה, לשנת 1944. את אימא יפה לשבעה ילדים: שלמה, קלרה, יצחק איזיק, משה, אברהם לייב, שמואל ואליהו. אני מדמיינת אותך במטבח ביתך בכפר איגלה שבאוסטרו־הונגריה, מביטה בעינייך הכחולות מבעד לחלון אל עץ הדובדבנים שופע הפרי ובקלרה, בתך, שטיפסה עליו והשליכה פירות אל אחיה הקטנים. אולי נזפת בה באהבה על שהיא מכתימה את בגדיה בעסיס הפרי. 

שחר ציפורה יהב ליד שרידי בלוק 32 באושוויץ בירקנאו, שבו שהתה סבתה קלרה(צילום: ענת יהב)

ריח עוגת הקניידלך נוטפת הדבש ועמוסת האגוזים והצימוקים האהובה על ילדייך מילא את האוויר, אך את לא היית שלווה. ידעת שאתם על זמן שאול והיית דרוכה כאיילה ערנית, לקראת המנוסה.

שלוש שנים קודם, בתשעה באב 1941, ניצלתם בנס מאיסוף היהודים בכפר. בעקבות השמועות על מה שקורה ליהודים הכנת מבעוד מועד לכל ילד תרמיל. בארבע לפנות בוקר של יום האיסוף הבריח בעלך, צבי, את שבעת ילדיכם מהחלונות האחוריים של הבית, הם חצו את הנהר והיער והסתתרו אצל מכרה גויה.

מורה הכפר הבטיח פרס של 10 פניג על יהודי שייתפס. סב המשפחה נתפס. הגויה נבהלה והשאירה ביער את קלרה בת ה־12 וארבעת הקטנים. לאחר כמה ימים התאחדתם בבית עד לאחר פסח 1944, כשההונגרים העבירו אתכם לגטו מטיסלקה.

בערב שבועות דחסו אתכם אל קרונות רכבת של בהמות. משפחות שלמות דחסו, כ־100 איש. דוחק, צמא, רעב. בכי. ייאוש. יומיים בדרך, בלי לדעת לאן. כשהרכבת עצרה נשמעו צעקות היסטריות "החוצה, החוצה". הגעתם לאושוויץ.

עמדתי על הרציף, עליו עמדת את, וחשבתי עלייך, על מה עשית. אולי ניסית להרגיע את ילדייך הקטנים התשושים והרעבים ועזרת להם לרדת, שלפחות לא

סידרו אתכם בשורות. את והקטנים משמאל, צבי בעלך ויצחק ושלמה, בנייך הגדולים, מימין. וקלרה, קלרה שלך, אולי לפחות אותה תוכלי להציל? אבל איך קורעים מעלייך ילדה אהובה ומה אומרים לה בלי לעורר בהלה והיסטריה? ואת - בתושייה - הורית לקלרה לחזור אחורה לרכבת לחפש תרמיל שאבד. ושינית גורל.

שלחת אותה ממך באמתלת שווא, יודעת שזו ככל הנראה תהיה הפעם האחרונה שבה תראי אותה, אך העדפת זאת ובלבד שאולי תצילי את חייה.

איננו יודעים איך עברו עלייך שעותייך האחרונות. האם הספקת לחבק אל ליבך את כל אחד מארבעת ילדייך הקטנים ולומר לו כמה את אוהבת אותו? האם בכית או ששמרת על קור רוח עבורם? למי נתת יד ומי אחז בשולי שמלתך? עד שגם אותה אולצת לפשוט.

לעולם לא נדע.

אני עומדת במקום שעמדת את. נושמת את האוויר שאולי נשמת, שעטף אותך ביום האחרון של חייך ועוטף אותנו במרחק 70 שנים.

ורציתי שתדעי שהצלחת להציל את קלרה. ולומר לך תודה. כי קלרה שרדה. והייתה לי למשפחה.

קלרה רצה לקרון וכמובן שלא מצאה שם תרמיל. בדרך לחש לה מישהו שאם ישאלו אותה - שתגיד שהיא בת 18. היא לא הבינה למה התכוון, אך כך ענתה לגרמני ששאל לגילה והועברה לטור הימני. טור החיים.

תושייתך הצילה את קלרה והרצון שלה לחיות היה חזק, וילדתך העדינה בת ה־15 שרדה את התופת. ביום שבו ראית אותה בפעם האחרונה היא נלקחה למקלחת, שערה נגזז וכולן נראו לה "משוגעות". בבלוק 32 האחראית הצילה אותה לא פעם מה"משלוחים", מדי פעם גנבו לה את הלחם, הריח מהמשרפות הפחיד אותה והיא ידעה שמסוכן "להתרחץ".

היא חזתה באנשים מיואשים שמתאבדים על הגדר המחושמלת והמראה שהכי רדף אותה, כל ימי חייה, היה של איש שהשומרים שיסו בו כלבים, שטרפו אותו חי. ילדה בת 15, לבד בעולם. היא בכתה כשלקחו ממנה את הנעליים שהיו המזכרת האחרונה שלה מהבית. היא חפרה תעלות בשלג ובקור המקפיא, ומכיוון שהייתה נמוכה וקטנה סחרה בחתיכות לחם כדי שיעזרו לה. היא הוכתה קשות כשלשומר היה נדמה שלא עבדה בחריצות מספקת.

יום אחד, באופן פתאומי, הן הובלו למסע רגלי. רגליה הקפואות לא אפשרו לה ללכת, אולם אישה מבוגרת טובת לב הכינה לה גרביים מבד מרופט ואילצה אותה ללכת, ותמכה בה. מי שעצר נורה למוות. בלילה הוכנסו למבנה של בית סוהר. בבוקר הגרמנים נעלמו והן שוחררו על ידי הרוסים. הלם נוסף עבר עליה כאשר גילתה שחלק מהנשים נאנסו באכזריות על ידי הרוסים.

הניצולים קלרה, יצחק ושלמה ובני משפחותיהם. תמונה של ציפורה לא נשארה לאף אחד

קלרה שקלה ביום השחרור 28 ק"ג. ידיה ורגליה היו קפואות והיא אושפזה לחודש. כשהתחזקה מעט חזרה הביתה לאיגלה אך לא מצאה איש מבני המשפחה, גם לא בני דודים או דודים. חברתך הטובה רחל כץ, שהסתתרה ביערות וניצלה, אימצה את קלרה התשושה לביתה.

מספר חודשים לאחר מכן נודע לבנייך שלמה ויצחק שהיא ניצלה והם מיהרו להגיע אליה. היא שמעה מהם על הסבל שעברו באושוויץ, העבודה המפרכת בבוכנוולד, על איך השליכו עליהם המקומיים אבנים כשהם צעדו לעבודה ועל ברגן בלזן. הם סיפרו לה על המפגש האחרון עם אביהם, בעלך צבי, שנלקח בסוכות 1944 לטרנספורט.

שלושת ילדייך, שלמה, קלרה ויצחק, שרדו ונאחזו אחד בשני ובחיים.

 קלרה התשושה סירבה לנדוד, בעוד שלשלמה וליצחק היה ברור שמקומם בארץ ישראל. לבסוף כוח רצונם ואהבתם המיסו אותה וב־1945 שלושתם עלו לישראל.

קלרה הייתה חמותי האהובה. כשהגעתי אליה עם התינוקת הבכורה שלי, בת חמישה ימים, להיות איתה כבכל שנה בערב יום השואה, היא החליקה על לחיי באצבעותיה, שנותרו נפוחות מהימים שבהם עבדה בשלג באצבעות חשופות, ואמרה שהילדים והנכדים שלה הם הניצחון שלה על הגרמנים. הגרמנים שניסו לרצוח אותה, את קלרה הקטנה, ולא הצליחו.

הניצחון שלה הוא הניצחון שלך.

ניצחת אותם שלוש פעמים. עם קלרה, עם שלמה ועם יצחק. עם השנים נולדו לך מהם תשעה נכדים, 24 נינים ואפילו שלושה בני נינים.

אנחנו עומדות כאן היום, באושוויץ, נינתך שחר־ציפורה ואני.

שמה השני - כשמך. לכבודך. לזכרך. לגבורתך.

ביקום מקביל יכולת אולי לתת יד מבוגרת ליד הצעירה שלה.

ביקום הזה נמשך הקו שנושא את שמך, שבו נזכור תמיד את אומץ לבך ואותך.