שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בקובה האישה עובדת והגבר בורח עם הכסף

    פתיחתה של קובה לתיירות מחוללת שינויים נרחבים במדינה, אך מסתבר כי דווקא הנשים הן אלו שהשכילו לתעל אותם לטובתן. נועה בנוש שוחחה עם מספר נשים קובניות על חלוקת התפקידים בין גברים ונשים ועל החיים במדינה קומוניסטית ומלאת סתירות

    לפני שלושה שבועות נחתנו, אני ובן זוגי, בשדה התעופה של הוואנה. חברת התעופה הקובנית מאפשרת לכל נוסע להטיס כבודה של 50 ק"ג, והם מנצלים זאת היטב. אלפי מסכי מחשב, טלויזיות, רהיטים בכל מיני גדלים ושלל חבילות עטופות נשפכות מבטן המטוס אל המסוע. אנשים עומדים עם פיסות נייר, בודקים כל חבילה וחבילה ומשווים לרשימת התכולה שבידם. ברוכים הבאים למדינה שלא ניתן להשיג בה דבר, אבל יש בה הכל.

     

    עוד בנושא:

    האם הנשים הישראליות הן הקשוחות בעולם?

    בחו"ל חושבים שהאישה הישראלית היא ונוס

     

    ההלם הראשוני מתפוגג עם הגיענו לקאסה פרטיקולר. אלו הם בתים שבעליהם קיבלו אישור להשכיר חדרים לתיירים, המשלמים להם ב'קוק' - מטבע מיוחד לתיירים שערכו דומה לערך היורו. האם כולם יכולים להשכיר חדרים לתיירים, ולנצל את התיירות הגואה כדי להשיג את המטבע יקר הערך, העולה עשרות מונים על הפזו המקומי? בתיאוריה כן, אך בפועל רק האמידים יותר יכולים, בעיקר בשל המיסים הכבדים שעליהם לשלם למדינה. בקומוניזם כמו בקפיטליזם, כסף הולך לכסף.

     

     

    אלנה, בעלת הקאסה שלנו, משתייכת לסוג הזה באופן מובחן. היא מתגוררת לבד באיזור הטוב של הוואנה וכסף כנראה שיש לה, מאחר שהיא טסה מידי שנה לבקר את בנה היחיד שחי בברצלונה. הקאסה שלה עטורת פרסים התלויים בכל מקום בבית, והיא בתפוסה מלאה עד סוף השנה.

     

    "אני שמחה שיש הרבה עבודה", היא אומרת לנו עם הגיענו. "החברה בבית משכיחה את הבדידות והעצב". היא מספרת על הגעגועים לבנה והעיניים שלה מתמלאות בדמעות. היא קמה ממקומה ומושיטה לי סיגר. "את האורחת שלי והסיגר הקובני הראשון שלך יהיה בביתי".

     

    אלנה, הגם שאינה מייצגת את מצבם הכלכלי של תושבי המדינה שרובם מעולם לא ביקרו מחוץ לארצם, היא דוגמה לאפשרות הפתוחה בפני נשות המדינה למוביליות כלכלית. מרגע שהותר אירוח תיירים בבתים פרטיים, הפך מעוזן של הנשים - הבית - למנוף לצמיחה כלכלית.

     

    ענף האירוח נשלט ביד רמה בידי הנשים, ולא בכדי. התפקיד הנשי של ניהול ואחזקת הבית התרחב מתפקיד שאינו מתוגמל לעסק כלכלי לכל דבר, וכל אותן מטלות שציפו מנשים לעשות בתוך כותלי הבית - בישול או כביסה - מתומחרות בקפידה.

     

    אגב, כבת המעמד הגבוה, אלנה אינה מבצעת את המטלות הללו בעצמה אלא מחזיקה טבחית ועוזרת בית. כח העבודה בקובה הוא זול, ומקבל תשלום במטבע המקומי. את התשלום מאיתנו היא מקבלת כאמור, במטבע ה'קוק'. אבל רוב הנשים הן פחות כמו אלנה ויותר כמו יולייט, אולי האנטיתזה המושלמת של אלנה.

     

    רק מי שיכול לשלם את המיסים, מסוגל ליהנות מהמטבע היקר של התיירים. הצצה לבתים בקובה (קרדיט: נועה בנוש) (קרדיט: נועה בנוש)
    רק מי שיכול לשלם את המיסים, מסוגל ליהנות מהמטבע היקר של התיירים. הצצה לבתים בקובה(קרדיט: נועה בנוש)

     

    יולייט היא מורה צעירה לאמנות המרוויחה 17 יורו לחודש. "הממשלה מימנה לי את הלימודים במשך ארבע שנים. את הבגדים, את הארוחות. אבל מה זה עוזר לי אם בסופו של דבר אני מרוויחה פחות ממה שעלתה השמלה שעל גופי?" אמרה לי בשיחה שניהלתי איתה. היא מתגוררת בבית אחד עם כל משפחתה (אמא, סבא, אחיה הצעיר ובן זוגה) בעיירה ויניאליס - גן עדן פסטורלי לתיירים ועיירה שכוחת-אל עבור המקומיים - ומספרת כי מעולם לא יצאה מגבולות המחוז "כי זה יקר מידי לנסוע".

     

    אנחנו מתגוררים בקאסה של אימה לקראת סוף הטיול, וזו הפעם הראשונה בה אנו עדים לנוכחות גברית בבית. שאלתי את יולייט היכן כל הגברים והיא מסבירה כי הגברים בקובה הם "מצ'יסטה" ולכן הם לא עוזרים בבית. לא עוזרים לנקות. לא עוזרים לבשל. כלום. הכסף שמרוויחים מתחלק בין הקולקטיב בבית בצורה שווה, ולפעמים הגבר לוקח את הכסף מהקאסה, שוכר מכונית יקרה ונוסע איתה לוארדרו (עיירת נופש יוקרתית), כמובן - בלי האישה.

     

    מסתבר כי למרות שהיחידה הדומסטית היא עסק כלכלי לכל דבר, עדיין חלים עליה חוקי הבית: הבית הוא מקומה של האישה, ומטלות הבית הן תפקידה של האישה ולא של הגבר. אולם הכסף, כיאה לכלכלה קומוניסטית, מתחלק באופן שווה בין כולם. ובכל זאת, אופיה הקומוניסטי של המדינה דווקא מאפשר לנשים במידה מסויימת לפרוח מכיוון שהוא מאפשר להן עצמאות כלכלית. לא פלא ששיעור הגירושין בקובה הינו מהגבוהים בעולם.

     

    מכוניות משנות ה-50 הן מראה די נפוץ שם. כביש קובני (קרדיט: נועה בנוש) (קרדיט: נועה בנוש)
    מכוניות משנות ה-50 הן מראה די נפוץ שם. כביש קובני(קרדיט: נועה בנוש)

     

    מתגרשים יותר, מתחתנים פחות

    ומה לגבי נישואין? "האנשים בקובה לא מתחתנים", קובעת גריסליס. פגשנו אותה בשעות הצהרים כאשר פסענו ברחוב ושמענו צלילי מוסיקה חיה בוקעים מאחד הברים. המאפיין המובחן ביותר של הקובנים הוא חיבתם למוסיקה ולריקודים, ובכל שעות היום ניתן לראות אותם מנגנים, שרים ורוקדים לתמהיל של סלסה לטינית ורומבה אפרו-קובנית, בין אם מבעד לדלת ביתם הפתוחה תמיד, בקאסה דה לה מוסיקה ("בית המוסיקה") או בברים לשם הנעמת זמנם של התיירים.

     

    צלילי המוסיקה היפנטו אותנו אל תוך הבר השומם, התיישבנו והזמנו שתיה. הלהקה ניגנה עבורנו את ארסנל השירים לתיירים, וכשסיימו התיישבו לידינו ופצחנו עימם בשיחה. בהתחלה על מוסיקה, עם כל חברי הלהקה, ולאחר מכן על אהבה - עם מרסלו הגיטריסט ועם חברתו גריסליס, שישבה עד כה בצד. הם מספרים לנו שהם עומדים להתחתן, ברגע שיחסכו מספיק כסף. לגריסליס יהיו אלה הנישואים הראשונים. מרסלו כבר התחתן פעם אחת בעבר, בהיותו בן עשרים.

     

    שמח שם. להקה קובנית  (קרדיט: נועה בנוש) (קרדיט: נועה בנוש)
    שמח שם. להקה קובנית (קרדיט: נועה בנוש)

     

    כל חברי הלהקה חיים עם בת זוג וילדים, אבל אינם נשואים. הם מסבירים לנו שבקובה לא כל כך נהוג להתחתן. הסיבה לכך היא שילוב בין המגמה העולמית של חיים משותפים ללא נישואין לבין המשטר הקומוניסטי שאינו מעודד נישואין, בין היתר דרך הורדת קרנה של הדת באופן עקיף. לקראת סוף השיחה הם שואלים איך אפשר למצוא אותנו בפייסבוק. "בפייסבוק? יש לכם פייסבוק?" גמגמתי בהפתעה. איפה המשטר הדיקטטורי שסיפרו לי עליו? מסתבר שבקובה יש הכל, אבל לא לכולם. גריסליס למשל עובדת בטלוויזיה, ולכן יש לה גישה לאינטרנט ולפייסבוק בעבודה.

     

    המגמה העכשווית לחיות ביחד ללא נישואין פסחה, חוץ מאשר על גריסליס ומרסלו, גם על הקהילה היהודית. את ליל הסדר אנו מבלים בבית הכנסת הקונסרבטיבי בהוואנה יחד עם כמה מאות קובנים וקומץ תיירים. אנו מגיעים עם בקבוק יין וחבילת מצות מהארץ ("כי מסכנים, אין להם דבר", או כך חשבנו לפחות כשארזנו), כדי לגלות שולחן עמוס במצרכים שנשלחו אליהם לכבוד החג מקנדה. על במה מוגבהת ראש הקהילה היהודית של קובה - אישה - מנהלת את הסדר וקוראת לילדים להגיע ולהמחיז את סיפור משה בתיבה.

     

    שרה, אישה בשנות ה-40 לחייה, מחייכת אלי ללא הפסקה עד שאני מבינה את הרמז ומתחילה לשוחח איתה. האנגלית שלה מוצלחת בערך כמו הספרדית שלי, וכשאנחנו נתקעות אנחנו עוברות לתנועות ידיים. היא מספרת שבקהילה היהודית הפצפונת בקובה - המונה כאלף איש בלבד - כולם נשואים. "יש רק אדם אחד בקהילה שאינו נשוי" היא לוחשת לי, "אני!".

     

     

    שרה חולקת איתי שהיא גרושה, והחלום שלה הוא להגר לישראל. "כאן זו קהילה קטנה, אין גברים. אני רוצה לעלות לישראל עם אמא שלי והילדים כי אולי שם יש גבר טוב בשבילי. אולי את מכירה ישראלי שמעוניין באישה קובנית? אולי תמצאי לי גבר?". לפתע הרגשתי כאילו אני מדברת עם חברה בתל אביב, והחלפנו טלפונים.

     

    היופי של קובה, כך סיפרו לי אנשים שטיילו שם, הוא האופן בו המדינה קפאה על שמריה מרגע עליית פידל קסטרו לשלטון, בשנת 1959, ונותרה ללא שינוי. אבל היופי האמיתי של קובה, בעיני, הוא דווקא הנשים. גיליתי שמדובר במדינה של נשים. נשים חזקות, סתגלניות, שידעו לנצל את אופיה הקומוניסטי של המדינה לשם רכישת השכלה ועצמאות מגברים, ואת אופיה הלטיני - שוביניסטי של המדינה, בה תפקידה של האישה הוא בתוך הבית, כאמצעי להשגת הון כלכלי.

     

     

    לכל הכתבות והמומחים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קרדיט: נועה בנוש
    מועדון ריקודים טיפוסי בקובה. תמהיל של סלסה לטינית ורומבה אפרו קובנית
    קרדיט: נועה בנוש
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים