עלו מאמריקה: קשה פה אבל באנו כדי להישאר
לורן עברה בעקבות האהבה לישראל, אריקה מטורפת על החמימות והפתיחות הישראלית ועידית פגשה את בעלה רק אחרי שחזרה לארץ. שלושה סיפורים שיגרמו לכם להתאהב מחדש במדינה. יום עצמאות שמח
בזמן שאנחנו מהרהרים אם אין לנו באמת ארץ אחרת, יש כאלה שבוחרים להשאיר מאחוריהם את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ולעלות לישראל בגפם. רוצים לדעת למה? תשאלו את לורן פרי (29), שעלתה לישראל מבוסטון ארה"ב בינואר 2013. "גדלתי בבית מאוד ציוני" מסבירה לורן. "ישראל תמיד היתה שיחת היום אצלנו בבית ובעבר הגענו יחד כמשפחה לחגוג לאחותי את הבת מצווה שלה בארץ.
עוד בנושא:
אמריקאית: מפנטזת על הישראלי עם המטקות
למה הישראליות הן הסקס הכי טוב בעולם?
65 סיבות לצאת עם ישראלי וליהנות מזה
"הורי תמיד עודדו אותי ואת אחיי לנצל את ההזדמנות הגדולה ש"תגלית" מעניקה מידי שנה לנוער אמריקאי-יהודי, ולהגיע ולבקר בישראל. כך מצאתי את עצמי בישראל בחופשה. השהייה שלי בארץ במסגרת הטיול, השאירה בי חותם כל כך גדול עד שהחלטתי לחזור ולהתנדב כאן לשנה. כך, במסגרת ההתנדבות שלי באגודת MASA, הספקתי לתור את הארץ ולגור בבאר שבע, חיפה, תל אביב ועוד. כשחזרתי לבוסטון, לאחר שנת ההתנדבות, המשכתי להתנדב בארגונים שונים התומכים בישראל, כמו: הוועד היהודי האמריקאי "פרויקט דוד" ועוד".
התאהבו בבוסטון, הקימו בית בישראל
ישראל משחקת תפקיד גדול ומשמעותי בחייה של לורן, אבל מה שדחף אותה להשתקע בארץ לצמיתות הוא דווקא בעלה הישראלי, עופר פרי (29 ), אותו פגשה כששהה בבוסטון. "פגשתי את עופר בשנת 2009 כשעזרתי באירוע של הקהילה היהודית בבוסטון, אירוע שעופר וחבריו סייעו בו. באותו ערב הוזמנתי לארוחת שבת שעופר ארגן כבכל שבוע, אך לא הייתי מגיעה ללא הזמנה רשמית ואישית ממנו, אותו קבלתי דרך פייסבוק.
"זמן קצר לאחר המפגש התחלנו בעצם לצאת זה עם זו, ומהר מאוד הבנו שאנחנו לא יכולים האחד בלי השניה ועברנו לגור ביחד. ביולי 2012 נישאנו, וכשחוזה העבודה של עופר בבוסטון עמד להסתיים, עמדו בפנינו שתי אפשרויות - להשתקע בבוסטון ולהתחיל את תהליך הגרין קארד עבור עופר או לנסות את ישראל. מאחר וישראל תמיד היתה אפשרות שרציתי לממש, הלכנו על זה, והנה אנחנו כאן והשאר היסטוריה", צוחקת לורן.
איך התגברת על הבדלי המנטאליות?
"אני תמיד שומעת אנשים מדברים על הבדלי המנטאליות, אבל האמת היא שלא הרגשתי בהבדל משמעותי ביני לבין עופר. כל אדם הוא שונה ויש לו אופי משלו ולכן בעיניי אין לזה קשר למוצא שלו".
הקושי הראשון שכל אדם שעושה עליה נתקל בו, הוא כמובן השפה. "ללמוד את השפה העברית היה לא פשוט בכלל, ועד היום אני מבקשת עזרה בתרגום", מספרת לורן ומרחיבה: "בבנק למשל זה הכי מתסכל, כשכל החוזים שאתה חותם עליהם הם בעברית וגם השירותים האינטרנטיים של הבנק הם בעברית בלבד. אפילו כשאתה מושך כסף מכספומט, כולם חושבים שבאופן טבעי יש את אופציית בחירת השפה באנגלית, אבל רוסית, ערבית ועברית הן שלוש אופציות השפה היחידות כאן".
איך היתה תקופת ההסתגלות הראשונית לאחר הנחיתה?
"זו בהחלט היתה התקופה היותר מאתגרת בחיי, רק מעצם ההתחלה החדשה במקום חדש", משיבה לורן. "נחתנו אצל אמא של בעלי שבאדיבותה הרבה אירחה אותנו בביתה ללא מגבלת זמן, אבל ההתערות כאן בארץ לא היתה קלה. הלמידה באולפן היתה קשה מחשבתי, ובינתיים הייתי צריכה לסדר לעצמי מסמכים הקשורים לעלייה שלי לארץ בכל מיני משרדים ממשלתיים ושם אף אחד לא דיבר אנגלית, כך שלבסוף בעלי נאלץ להתלוות אלי בכל צעד ושעל ראשוניים. בסופו של דבר, זה היה לטובה כי הוא חווה יחד איתי את העלייה והזדהה עם הקושי שלי".
איך הסתדרת מבחינת עבודה?
"באפריל, שלושה חודשים לאחר העלייה לארץ, החלטתי שאני רוצה למצוא עבודה. הייתי בשלושה ראיונות שונים ושבועיים לאחר מכן התחלתי לעבוד בחברת "בלונד 2.0 "( חברת שווק דיגיטלית). לא יכולתי לבקש מקום עבודה טוב יותר. למדתי ואני לומדת המון. ניתנה לי ההזדמנות לעבוד על הפרויקטים הכי חמים בעולם הסטארט אפ בארץ ובעולם. זכיתי להכיר אנשים נפלאים שהפכו את ההתאקלמות שלי בארץ לקלה יותר".
אז אפשר לומר שהאנשים כאן מוצאים חן בעינייך?
"בארץ אנשים מתחילים בשיחה כאילו הם חברים וותיקים שלך. הם יעשו המון בשבילך ויעזרו לך אם תצטרכי, גם אם הם לא מכירים אותך ממש. זה לא מובן מאליו בשבילי ואני לא מכירה התנהגות כזאת מהמקום ממנו באתי. אני חושבת שכל מי שמגיע לארץ מרגיש שהיא כמו בית בשבילו. אולי אלה האנשים שמקבלים אותך באהבה או שזה הקשר ההיסטורי והרגשי למקום הזה. בשבילי, ישראל היא הבית שלי".
הרגשתי שאמריקה כבר לא מתאימה לי
גם אריקה שיין (25 ) התאהבה בארץ ועלתה באוגוסט 2010 מניו- ג'רסי שבארה"ב. "התאהבתי בארץ כשבאתי בגיל 19 לגור בקיבוץ לוטן למשך שלושה חודשים, ביקור שהתארך והפך לשנה. לאחר שחזרתי לארה"ב הרגשתי שאני בעצם לא שייכת לשם והתחלתי לתכנן את העלייה שלי לארץ".
את כבר ארבע שנים פה. קשה או קל?
"ישראל היא הבית שלי לכל דבר. באתי לכאן לבד ותוך ארבע שנים בלבד בניתי לעצמי חיים שלמים שהם מושלמים בשבילי. אני אוהבת את העבודה שלי, את הדירה שאני שוכרת בתל אביב מול הים, את הכלב שלי ואת החברים הנהדרים שלי שממש הפכו למשפחה שלי פה".
הספקת כבר לשכוח את חבלי הקליטה הראשוניים?
"עם השפה קשה לי בעיקר כשאני יוצאת מגבולות תל- אביב, כי בת"א הרוב דוברים אנגלית מצוינת, אבל מה שהכי מאתגר כאן זו ההסתגלות למשרדי הממשלה השונים שאינם דוברים כל כך אנגלית, כמו בנקים, עירייה, סניפי הדואר...".
איך את חווה את סצנת הדייטים כאן בארץ לעומת זאת שהורגלת אליה?
"שאלה מעניינת", חייכת אריקה. "מערכת היחסים הראשונה שלי קרתה מהר מאוד. חודש אחרי שעליתי לארץ נפגשנו באולפן שלמדתי בו עברית. הקשר הזה נמשך שלוש שנים, כך שרק בשנה האחרונה אני רווקה. בארה"ב תמיד הסתדרתי לבד ובארץ תמיד מנסים לשדך לך ואתה לא יכול להתארח אצל מישהו בלי שינסו להכיר לך את הבן של או האחיין.
"אבל אני לא מתלוננת, זה כיף, וחוץ מזה אני פוגשת גברים דרך חברים משותפים או דרך חדר הכושר שבו אני מתאמנת. אני תמיד נדהמת מאיך שהדברים קורים כאן במהירות. בארה"ב לפגוש את המשפחה של זה שאת יוצאת איתו זה ביג דיל, אבל כאן, אפילו אחרי פגישה אחת יכולים להזמין אותך לארוחת שבת עם המשפחה".
הצלחת ליצור חברויות טובות כאן?
"יש לי המון חברים כאן. אני מרגישה מאוד ברת מזל ומבורכת. יש לי חברים מהאולפן, ממקום העבודה, מחדר הכושר מעבודות קודמות. אפילו מהקיבוץ. אני כל כך אסירת תודה על החברים שנכנסו לחיי, ולא רק בשל הדברים הברורים, כמו אנשים לבלות במחיצתם, חגים וימי הולדת. כשיש חברים טובים זה עוזר, במיוחד כשאתה לבד בלי משפחה ואתה חולה, או בדיוק עובר פרידה או רוצה לשאול שאלות טריוויאליות או נתקל בקשיים. אני מרגישה שתמיד אוכל להרים טלפון לחבר ולקבל עזרה, עצה טובה ואוזן קשבת".
למה את הכי מתגעגעת?
"חוץ מהמשפחה שלי כמובן, אני מתגעגעת לפשטות ולנגישות של דברים. לכך שאתה יכול לקנות כל מה שאתה רוצה במקום אחד ברבע מהזמן ואילו כאן הכל יותר מסורבל ואתה מבזבז זמן יקר כשאתה נגרר מחנות אחת לשניה".
האם היית אומרת שישראל היא הבית שלך?
"ישראל היא הבית שלי!" אריקה מתרגשת. "לא היה יום אחד שחשבתי על חזרה לארה"ב, ותאמיני לי שעברו עלי ימים מאוד קשים שאפילו המשפחה שלי לא חשבה שאשרוד, אבל המחשבה על לחזור אפילו לא חלפה במוחי. אני רואה את עצמי יוצרת לי משפחה משלי ומזדקנת כאן. אני רוצה את כל זה רק כאן ולא בשום מקום אחר בעולם".
אצל עידית שמש (33 ) סיפור העלייה קצת שונה. "אני נולדתי כאן ועברתי בגיל שבע לארה"ב (קולומבוס אוהיו) עם משפחתי. לפני חמש שנים, בגיל 28, החלטתי לעלות לארץ. אי שם במוח ידעתי שאני רוצה וצריכה לחיות בישראל, ולמעשה לאורך כל שנות מגוריי בארה"ב תמיד הזכירו לי שאני ישראלית בגלל השם שלי. תמיד התגאיתי לומר שאני במקור מהארץ. ישראל גורמת לי לגאווה".
איך היתה השנה הראשונה שלך כאן?
"השנה הראשונה היתה הכי קשה. הייתי לבד וקשיי הבירוקרטיה כאן התישו אותי. אני זוכרת שאפילו לאתר נתונים בעברית ב'גוגל' הרגיש לי מוזר. כל אתרי האינטרנט בעברית נראו בלתי אפשריים לתפיסה. אני זוכרת פעם אחת", צוחקת עידית, "שלקח לי שעות לאתר את הרכב שלי אחרי שנגרר. לפחות עכשיו אני יכולה לצחוק על זה".
איך הצלחת להסתדר פה מבחינת עבודה?
"בארה"ב עבדתי כרואת חשבון במשרד גדול ונחשב. בארץ היה לי מזל גדול כי בעצם המשכתי לעבוד באותו מקום עבודה שעבדתי בו בארה"ב, רק בסניף שלו בארץ, אבל נשארתי שם חודשים ספורים. לאחר מכן, חבר הפנה אותי לחברת 'אמדוקס' בה אני בעצם עובדת עד היום. אני אוהבת מאוד את העבודה שלי כי מתאפשר לי לעבוד עם אנשים נפלאים, לדבר באנגלית ולנסוע המון בעולם".
וחיי האהבה?
"למעמד של עולה חדשה בארץ יש יתרונות וחסרונות. לפעמים אנשים רואים רק את סיפור העלייה שלך ולא אותך. את בעלי הישראלי, אדורם, פגשתי כאן בישראל דרך חברתי האמריקאית איתה הוא עבד. זה היה חיבור מיידי והרגשתי שהוא כל מה שרציתי. בשנת 2013 נישאנו ואנו חובקים את בננו הבכור בן השלושה חודשים".
עדיין מתגעגעת לאמריקה?
"ברור. במיוחד לאחר לידת בני אני מרגישה אפילו יותר את הגעגועים לכל אחד מבני משפחתי, לאוכל המקסיקני האהוב עלי, לחנות האהובה עלי ואפילו לפיצרייה השכונתית. את יודעת, לדברים הקטנים...".
אז את נשארת או חוזרת?
"לפני שעליתי לארץ היה ברור לי שאני צריכה לעלות. עם הזמן נוכחתי לדעת שהחיים כאן לא פשוטים בהשוואה לחיים שהיו לי בארה"ב, אבל אי אפשר להתעלם ממזג האויר שאני אוהבת, מהאנשים החמים, מהחופים המדהימים, ואם יודעים לצחוק על הקשיים כאן, ישראל יכולה להיות מקום מדהים לחיות בו. וחוץ מזה, אם לא הייתי עולה לארץ לא הייתי פוגשת את בעלי, ועל זה בחיים לא הייתי מוותרת".
לפעמים אנחנו רואים רק את הקשיים כאן וצריכים שיזכירו לנו למה כדאי לנו להישאר פה, במדינה שרבים מיקירנו מתו בשמה. לפעמים אנחנו צריכים שיזכירו לנו עד כמה הים שלנו פה כחול ומזג האויר כמעט תמיד חלום, ושלמרות הכל, להיות ישראלים זאת לא רק מילת גנאי, זה גם חיבוק חם, אכפתיות ואהבה.
בואו למצוא אהבה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים.
לפנייה לכתב/ת 
